מילקי בברלין או שקשוקה במאהל ארלוזרוב?

הבוקר הורדתי את הכובע ופתחתי אוהל נוסף לכבוד נאור נרקיס, ארכיטקט והמוציא לפועל של סערת הקצפת בברלין, שעפה עלינו קוסט-טו-קוסט מכל האתרים והערוצים האפשריים, והצליחה להיכנס ולחדור לכל בית וחדר בישראל מלבד לחדר משרד האוצר ולחדר הביגי-ביבי-בוס כמובן. וואחאד קמפיין הוא הרים וסחף אחריו. באמת כל הכבוד לו. ואני לגמרי תומך בכל מי שרוצה לרדת מהארץ בשביל לשפר את רמת חייו והכנסותיו, או סתם מתוך דאגה לעתיד ילדיו, אבל לפחות נכון לרגע זה, אני לא מתכוון לעזוב את חצי האי נמיר הפסטורלי שלי בשביל ארץ הבאווריה והמילקי.

ולא בגלל שסבא וסבתא ז"ל היו ניצולי שואה או משהו, באמת שלא קשור. אני קונקרטי בעניין של הכסף. שם את הרגש בצד. אפילו יש מצב שסבא וסבתא היו מבינים אותי ומברכים אותי לדרכי. אבל לא זה העניין. התשובה שאני לא עוזב לברלין נמצאת למעלה בשורת כתובת הדומיין של הבלוג: free-rent-il.  ברלין באמת נשמעת אחלה של מסיבה ופתרון מצויין להרבה ישראלים שמחפשים תחליף הולם לת"א במחיר שפוי שניתן לעמוד בו, אבל תזכירו לי רק כמה עולה שכירות בברלין? 400? 500 יורו? ועם חשמל, ארנונה ומים זה עוד 100-200 יורו לפחות? שאני אזכיר לכם שוב כמה עולה לי שכירות עבור אוהל עם חצר במאהל ארלוזורוב? חינם, רבותיי, חינם. שכירות. חשבונות. כל מה שעולה כסף בברלין, יש לי בחינם. הטבע ונפלאות הבריאה לא עולים כסף. אפילו על האינטרנט שאני כותב לכם ממנו אני לא משלם. והתודות לספריית אריאלה. חוץ מדלק לקטנוע והאוכל שאני קונה בחוץ - הכל חינם. רק היום רבותיי, רק היום. אני הולך... אני הולך... אני הולך....

אוטופיה בחריגה

 אבל לא כולם מסכימים איתי, אני חייב להודות. לאחרונה התברר לי שלא לכולם כאן העולם כזה ורוד ונפלא כמוני. מסתבר לחלק אפילו נורא קשים חיי ההשרדות בג'ונגל.
אחת הראשונות לנסות ולנער אותי מענני האוטפיה שלי עונה לשם מיכל. או בשמה המלא והמוכר יותר -  מיכל "נגמר השיר" שפר. ג'דאית אקטיביסטית ואחת הדמויות היותר דומיננטיות וצבעוניות במאהל, שככל הנראה תחביבה העיקרי לחיים הוא להילחם ברשויות ולמרר את חייהם של עובדי הרווחה.  אפשר לומר שהיא עושה חלק נרחב מהעבודה השחורה שלהרבה אנשים כמוני אין כח לעשות. רק מלשמוע את המילה "רווחה" אני נרדם. התקשרתי אליהם כמה פעמים מלפני יותר מחודש בשביל לשאול איך והאם בכלל מגיע לי סיוע לשכ"ד מהמדינה,  ואני עדיין מחכה שהעובדת הסוציאלית תחזור אלי ותקבע איתי פגישה. הם בטח חוסכים בשבילי כסף. אני יכול לדמיין כבר את יום הפגישה שלי עם העובדת סוציאלית: אנחנו נקבע מאחורי העצים בצד המערבי של הפארק, היא תהיה לבושה בבגדים שחורים הדוקים, עם משקפי שמש שחורות ואוזניות. אנחנו נלך אחד לקראת השנייה וכשידינו יפגשו היא תחליק לידי מזוודה מלאה במזומנים לסיוע מהרווחה. זה, או שאני אשלח עליהם את מיכל עם הגרזן ונגמר השיר.

בכל מקרה, היא טוענת שאני טועה ומטעה לגבי איכות החיים במאהל, וגרמה לי לתהות ולהרהר מחדש בגן העדן הזה. אז לאחר מאמצים רבים הצלחתי לאתר בזכרוני שני ימים בלבד שלא היה לי כיף כאן, בלשון המעטה. אלו היו יומיים חריגים של סיוט אישי שלי עם חיידק השפעת, שתפס אותי בהפתעה לפני שבועיים. יומיים בהם ישנתי  בערך 22 שעות ביום, בשמש הקופחת שלא דילגה מעל האוהל שלי. הקאות, שלשולים, הייתי גמור. באמת, לא מומלץ להיות חולה באוהל. אם יש לכם כוונה להיות חולים כאן - סעו לברלין. קחו את השפעת שלכם לגמרניה שלא תדביקו אותנו.
(המלצה אישית לכולם ולעצמי - לעשות חיסון נגד שפעת. "מחר אני עושה" - משפט נפוץ אצלי).

אבל חוץ מאותם יומיים חריגים באמת שהכל כאן מעדן קצפת. בכל מקרה, הטענה הזאת שאני באופוריה שלחה אותי לבדוק עם שאר יושבי המאהל האם גם להם החיים כאן זה שייט אבובים בקריביים או שזה רק אני.

עכברים במאהל

מ', דייר מבוגר עם אחוזי נכות ופלטינות ברגליים שחי כאן כבר שנתיים, מתאר את הקושי לשרוד כאן בחודשי החורף הקרים בגלל הפלטינות. זה באמת מצב שונה בתכלית משלי, שנהיה בריאים. מי שמגיע לכאן עם אחוזי נכות ופלטינות, או שסתם הגוף שלו התפרק מתישהו והורכב מחדש כמו לגו - רע מאד לתנאי המאהל - עדיף לשבת מול תנור בברלין.

בנוסף לפלטינות והסבל מהקור בחורף, מ' גם סובל ממכת עכברושים באוהל שלו. לא רק הוא. כל החלק של האוהלים החדשים שהעתיקו את מיקומם החדש בגלל איומי העירייה לעבור מעבר לגדר (ראו פוסט בנושא - "צווי צמצום"), בסמוך לכביש נמיר - כמעט כולם סובלים שם ממכת עכברים. הם שומעים אותם מצייצים אחד לשני בלילה, יוצאים מהמחילות שלהם מתחת לאדמה, ואת מ' אחד מהם כבר נשך. לא נעים. לא נעים בכלל.
בוקר אחד ראיתי מסתובב עם גביע שמנת ומפספס לאיזה חתול. והוא בכלל לא אוהב חתולים. שאלתי אותו מה קרה אתה פתאום מחזר אחרי חתולים. הוא הסביר לי שזאת האסטרטגיה שלו להיפטר מהעכברים, הוא מנסה לפתות חתול אחד לאוהל שלו כדי שזה יתפוס בשבילו את העכברים. בחור מצחיק מ׳, חולה על הקול והשפת גוף שלו. הייתם צריכים לראות איזה פרצוף עשה לי ששאלתי אותו אם זה עכברים רגילים או עכבראשים.

אלי העכברים עדיין לא הגיעו (מלבד עכברון קטנטן וחמוד שנדבק לי לרשת החיצונית של האוהל אתמול בבוקר. הוא בטח התבלבל בדרך המסכן.) רוב העכברים מתנקזים למטה, בסמוך לקו נמיר משום מה.  אני  עדיין לא העברתי את האוהל מעבר לגדר ההפרדה החדשה. נשארנו בסה"כ שלושה אוהלים אחרונים בגדה הצפונית שעדיין לא עברו קדימה. בגדה הדרומית נשארו עוד המון, בערך 20. הם גם לא יכולים לעבור, אין להם לאן. אין מקום. יש להם סוכות די גדולות שממוגנות כבר לגשם ולחורף הקשה שמנבאים לנו, והשטח שהעירייה תחמה בגדר זה בדיחה. אין מקום לכולם גם אם נתחיל לבנות אוהלי דופלקס אחד מעל השני. ובלי קשר לנפח המקום, אני הולך להישאר ולהינות מעצי התמר והדקל הפרטיים שלי עד לשנייה האחרונה שהחבר'ה מהעירייה יבואו עם הבולדוזרים. כמו שסבא שלי היה אומר, "מה בוער? שריפה לך?!". סבא ידע על מה הוא מדבר. שב. תירגע. תהנה. מה בוער?

הדבר היחיד שהיה לי כאן זה מכת נמלים, לפני שבוע בערך. הם התגודדו בכיפת האוהל שלי ותקפו מלמעלה. מנאייקים, קטנים כאלו. מטפסים עליך בלי שתרגיש ופתאום עוקצים בהפתעה. נאלצתי להוציא הכל החוצה, כולל המזרון ולרסס את כולם במסיבת קצף של איזה K שלא יהיה. ריססתי את כולם מבנים - החוצה, דרך הרשת בכיפת האוהל ותוך שעתיים חיסלתי קהילה שלמה של שחורים קטנים עוקצניים ומציקים (משפט גזעני לגמרי במקרה).

* אז מי שיש לו בעיה עם קצת עכברים ונמלים - - הלאה, לברלין.

(בתמונה: היצורים היחידים שלא מזיקים ועוקצים כאן, פשפשי אש (או: אדמון מצויר - fire bug ), רק מטיילים להנאתם באזור המקלחות ונהנים לנשנש עשבים.)

‎‎פרסום‎ by Amichai Shine.‎

אה, נו טוב.. לא הייתם רוצים שאסתיר מכם את המקרה הבא:
באחד הלילות שכהרגלי יצאתי להשקות את העץ שמאחורי, פתאום ראיתי צללית שחורה רצה לעברי במורד העץ. ג'וק ענק ומגעיל בגודל של 5 ס"מ לפחות, דופק לכיווני ספרינט בריצת עמוק, כאילו והוא בן ג'ונסון על אפדרין. זה שהחזקתי את הנשק על אוטומט בידי לא עזר הרבה. בבהלה אני מנסה להטביע אותו אבל הוא היה זריז המנאייק ותוך כמה שניות כבר הגיע לתחתית העץ ועוד שנייה הוא עולה לי על הרגל. בלית ברירה התחלתי להשתולל שם בקפיצות חרגול תוך שאני מרסס לכל עבר ומנסה לדרך על החרא הזה עד שהוא נעלם בחשיכה.
דפיקות לבה התחלפו במהירה בשינה עמוקה. באמת שאני ישן פה טוב. מעולם לא ישנתי טוב כל כך כמו כאן.

* אז מי שיש לו בעיה גם עם ג'וקים... אלללה - לברלין.


ר', סכיזופרן במצב הכי קיצוני ומתקדם שראיתי בחיי, שרק לפני יומיים תפסתי אומץ לדבר איתו לראשונה, ענה על השאלה שלי בכנות ושפיות מפתיעה, "מה זה טוב לי? בסדר, זה מה יש. שורדים." התשובה שלו הפתיעה אותי כי לא ציפיתי שהוא יענה לי או שאני אבין אותו בכלל. אבל זאת כבר בעיה אחרת שרובנו מגיעים מהחברה שגודלת עם חוסר מודעות למחלות ובעיות של אחרים ושופטת בעיקר ע"פ מראה חיצוני .
"אבל לא רע לך כאן או משהו, כן?", הפרעתי לו שוב באמצע שיחה אישית שלו עם עצמו, בכל זאת, הוא בא לקחת כפית סוכר והוא צריך לשלם על זה.
"לא, לא רע וואלה...", הוא מוסיף עוד קצת קפה וסוכר לכוס, "ברור שהייתי רוצה בית, אבל אין כסף, 'תה יודע...", הייתי מבסוט עליו ושאלתי עוד שאלה וחצי, עד שקלט שאני לא אתן לו לדבר עם עצמו בשקט והלך. נראה שלהבא הוא כבר יחשוב פעמיים לפני שיחזור לבקש שוב סוכר או קפה.

5 מנות שקשוקה ב 30 ש"ח

ויש גם את אבו "אחלה אחלה" יוסף, מלך השקשוקות של חצי האי נמיר. יוסף הוא ללא ספק הכי קרוב לראש שלי כאן מבחינת ההנאה מהקפה של הבוקר אל מול הנוף השוקק של עצי התמר והדקלים המתנפנפים ברוח. עניין קטן שונה ומבדיל בינינו, אם תשאלו אותו על החיים כאן, הוא יחשוב קודם על הצד שלכם ויגיד לכם שהחיים כאן קשים לאללה, השירותים , המקלחות, התנאים, באמת קשה, והוא צודק. הוא אומר לכם את האמת. אבל זה לא אומר שהוא לא נהנה מכל הקושי הזה. יכול להיות שהוא קצת מזוכיסט כמוני, אבל זאת ההנאה מהפשטות, הנאה מלהסתפק במעט.

ליוסף יש בכלל אח עם חווה ופרות, איך שירד גשם הוא היה מבסוט עד השמיים בשביל אח שלו. "זה עכשיו כמו זכייה בלוטו בשביל אחי", הוא הסביר לי. מיותר לציין שלא הבנתי למה והוא היה צריך להסביר לי. "הגשם מפריח עשבים, זה אוכל לפרות... שפע...", הוא מת על החיים כאן. זה הכי קרוב שיהיה לו לחיים של אח שלו. הוא מוזג לי מהשקשוקה המלכותית שהכין לי ולעוד שלושה חברים, משהו חריף אש. מזל שהתחלתי עם החריף כבר באופן עצמאי לפני חמש שנים אחרת הייתי מת כאן. ביצים, פלפלים חריפים, עגבניות, לחם - 5 מנות שקשוקה ב 30 ש"ח גג.

* אז מי שרוצה שקשוקה פראית ב 6 שקלים למנה שיבוא לכאן.

מ' אחר, מכור לכל מיני דברים שאני לא רוצה להכיר, קפץ אלי במקרה אתמול בלילה לשאול אם יש לי משהו לאכול. כמובן שגם הוא שילם על זה ביוקר.
" אז מה תגיד... איך החיים כאן... מבסוט?" (אין ארוחות חינם אצלי, שיגידו תודה שלא שאלתי אותם על היחסים עם אמא ואבא)
"כן", ענה בהחלטיות. באופן חריג המים הקרים בכלל לא מפריעים לו, ולא הייתי אומר שיש לו בעיה להיכנס לשירותים הכימים שזרוקים כאן כמו חפץ חשוד, שאפילו החבלנים מהמשטרה מפחדים להתקרב. מצד שני הוא בחור די הפכפך והחלום שלו בכלל זה לגור במן מלון-הוסטל כזה שכל יום יש מי שמחליפה לו מצעים ומגבות ומנקה הכל. "זה עולה רק 300 שח ליום", הוא מספר לי על מלון כזה שהיה חי בו מס' שבועות עד שנגמר לו הכסף. אני מנסה להסביר לו ש 9,000 שח לחודש רק על מגורים זה לא משהו שתואם את החיים של מי שלא עובד, אבל הוא מתעקש שזה סכום זניח לעומת מה שאתה מקבל וממשיך לזרום איתי על חלום המצעים והמגבות הנקיים וריח השמפו המתחלף יום ביומו. ואני זורם, בכיף. אני נהנה לראות אנשים חולמים בהקיץ שהכל טוב ויפה למרות שאין להם כלום והם בכלל הומלסים. (רגע... אני לא הומלס כן? אני סתם גר באוהל. שיט. )

לסיכום, אפשר לומר שהדעות כאן חלוקות  באופן שווה לכאן או לכאן, הכל תלוי מה מצבם הגופני-בריאותי והנפשי-מנטלי, אבל זה לבטח יותר זול וחסכוני מברלין.
ואיך תדעו מה מתאים לכם? פשוט, תשאלו את עצמם מה הייתם מעדיפים, מעדן קצפת או שקשוקה אש ? הקצפת לברלין והאש למאהל. אני כאן.

 לאירנה שראפובה קשים מאד החיים כאן. במיוחד אחרי האימון בוקר שעשיתי לה.

‎‎פרסום‎ by ‎מבן יהודה למאהל ארלוזרוב‎.‎

‎‎פרסום‎ by ‎מבן יהודה למאהל ארלוזרוב‎.‎

‎‎פרסום‎ by ‎מבן יהודה למאהל ארלוזרוב‎.‎

לפייס של הבלוג
לפייס הפרטי: Amichai Shine
עמיחי שיין .

הגשם הראשון במאהל

האמת היא שתכננו להתחיל לעבוד על המיגון לגשם ב 9:00 אתמול, אבל לגשם תוכניות משלו והוא הקדים אותנו בשעתיים. היה מגניב דווקא, לקבל את הטפטופים האלו דרך האוהל, בהתחלה זה רק מרשרש ולא חודר את הבד, ולאט לאט זה התחזק ועפתי לתפוס מחסה במטבחון, שגם הוא עדיין לא היה סגור הרמטי. אבל בסה״כ הגשם הזה בא בדיוק בזמן הנכון בשביל לשטוף לי את כל החרא של הציפורים מהאוהל.

אחרי השטיפה הקצרה התעוררנו על החיים שלנו וכל אחד נהיה כמו נמלה - התרוצץ מסביב לאוהל שלו בלי מנוחה. עבדנו על המיגון לגשם הבא, שזה בסה״כ:

1. לקנדם את האוהל בניילון .
2. לחפור תעלות מסביב כדי שהמים יתפזרו מסביב ולא יציפו את האוהל.
3. עדיין לא עשיתי - להרים את האוהל על כמה משטחים כדי לתת לו הגבהה למקרה של הצפות קשות יותר.

ממגן את האוהל לגשם בעזרתם של יוז׳י ויוסף, אחלה גברים שבעולם :)

להתראות בסופה הבאה :)

לפייסבוק של הבלוג:

הפתרון היחידי להורדת מחירי הדירות

הרבה שואלים אותי "עד מתי תמשיך את ההרפתקה הזאת?" / "עוד רגע הגשמים והסופות בדרך, מתי תחזור לדירה נורמלית?", אז התשובה שלי פשוטה מאד – כסף נזיל לשכ"ד יהיה לי כבר בחודש הבא, אבל לדירה נורמלית אני אחזור כבר רק כשמחירי הדירות כאן יחזרו להיות נורמליים. ומה זה "מחירים נורמליים" אתם שואלים? מחירים נורמלים זה אומר ששכר הדירה לא יעלה על רבע מהמשכורת שלך.

אם ניקח למשל את המשכורת הממוצעת של רוב האזרחי ישראל שעומדת על 6-7 אלף בחודש, זה אומר ששכ"ד לחדר מינימלי של 30 מ"ר לא יעלה 1,500  1,700 ש"ח. ואם ניקח נתון עובדתי, נצלני וחזירי שעל פיו  רוב חדרי הדירות בת"א לא עולים על 20 מ"ר, זה אומר ששכ"ד לא אמור לעלות על 1,000 – 1,200 ש"ח לכל היותר. בעלי הדירות צריכים להבין דבר ברור ביותר – חתכתם שליש או מחצית משטח כל חדר בדירה בשביל לפצל אותה ולהרוויח יותר בחזירות – תקבלו פחות כסף לפי אותו היחס. פשוט וקל: חצי דירה, חצי כסף.

ואם הדירה לא משופצת, לא מרוהטת, קומה רביעית בלי מעלית, קרקע בלי שער בטיחות, באזור מרוחק או בסמטה צדדית – על כל פאק שכזה ירד מערך הדירה עוד 5%-10% מעלות השכירות. אין חוכמות. נו מור 3,500 שח ל17 מ"ר בארלוזרוב. ימי הפראיירים העליזים והמופלאים תמו והסתלקו להם מן מהעולם. ועכשיו נותרו כאן רק אזרחים מרירים ומחודדי חושים, שמריחים מקילומטרים שמנסים לדפוק אותם. נגמרה החגיגה. אין כאן שום מחאה. תשכחו מהמילה מחאה. זה הכל עניין של משא ומתן. היצע וביקוש, כמו שכתבתי כאן בפוסט הראשון. ברגע שלא יהיה ביקוש, מחירי הדירות יהיו חייבים לרדת.

עזבו את הדירה שלכם היום. בואו למאהל ארלוזרוב. הצטרפו אלי לחיי קמפינג קסומים בטבע ללא עלויות.  אני מוכן לעזור בתיאום מראש לכל מתלבט שירצה חפיפה קלה להתאקלמות הראשונית. כל מה שאתם צריכים זה 99 שח ויש לכם דירה זוגית מבד, בלי משכנתא, בלי ערבים, בלי חוזים, בלי התחייבויות. לא טוב לכם? יהיה לכם קשה מדי? מקסימום תתקפלו אחרי שבוע או כמה ימים, תשארו עם החוויה והניסיון ותחזרו לאותו מצב קודם מפוקחים יותר, לא הפסדתם כלום,  לא קרה כלום.

 ואם התאקלמתם והתאהבתם בחיים החדשים כמוני – הרווחתם 4,000 שח לחודש מינימום. שכירות, חשמל, מים, וועד, ארנונה, תקשורת. הכל. הכל חינם.

אה סליחה, שכחתי, עמלת מעבר והתאקלמות של 49 שקלים ל 36 תשלומים שווים, אפשר גם בכרטיס אשראי, מקבל גם הוראות קבע. סתם. צוחק. למרות שחלק מכם עוד היה בא לשלם לי את זה. מרוב שהתרגלתם להיות פראיירים ולשלם כל מה שמבקשים מכם. אבל ימים השתנו. זה הזמן להיות אמיצים ולצאת מהקופסה.

אז איך עושים את המעבר הזה? פשוט מאד.

מעבר לאוהל ב 3 שלבים:

1.      מודיעים לבעלת הדירה שאתם רוצים לעזוב ואתם מחפשים מחליף לדירה שיכנס תחת החוזה שלכם.

2.      מפרסמים מודעה ביד 2 / הומלס – תוך ימים בודדים עשרות פראיירים תורניים חדשים יתייצבו בפתח דלתכם, ויתחננו שרק תמליצו עליהם לבעלת הדירה, שתבחר בהם להיות הדיירים המרוששים הבאים.

3.      קנו אוהל ובואו לכאן, תבחרו לעצמכם מקום, אם תרצו נעשה לכם סיור קצר לגבי כל מה שדרוש במקום וזהו.

·         אופציונלי (אני שומר את זה לעצמי למקרה חירום): לעשות מנוי לחדר כושר בשביל מקלחות חמות.

·         יש כאלו שעשו מנוי למקווה, שזה אפילו יותר זול. אני ממליץ על חדר כושר, תשדרגו את החיים שלכם עם קצת כושר ובריאות על הדרך. זאת הולכת להיות ההוצאה היחידה שלכם. תעשו כבר מנוי למקום עם בריכה וג'קוזי, מה יש, תחיו טוב. תתפנקו.

אני כבר כאן, חודש וחצי, לא הולך להתקפל גם אם יציעו לי דירה בחצי מחיר כרגע. פשוט כיף לי כאן.

יחד עם זאת, ואני חייב להיות כן עם עצמי, יש בי צד שלא לגמרי סגור על העניין הזה של עם ישראל חי מסביב לאוהל שלי. בכל זאת, זה עם בעייתי וקשה עורף, וידוע בחוצפתו וכיעורו במיוחד בטיולי שטח שנותרים עם ערימות של זבל ולכלוך למזכרת הדורות שאחרי. אז רגע לפני שאתם נוהרים לכאן בהמוניכם ומחרבים לי את הפיקניק הקטן שלי באמצע החיים, רגע קטן לפני זה, תנו לי לספר לכם עוד שני דברים:

1. חורף בפתח - השמועות מספרות שמצפה לנו חורף יותר קשה מרוסיה. מינוס של 20 מעלות לפחות. וזה עוד רק ביום, שהשמש זורחת. אנשים כאן הולכים לקפוא למוות. זה יהיה כמו הרובוט ההוא משליחות הקטלנית, בנאדם יוציא את הרגל שלו בבוקר מהאוהל והיא תהפוך לגוש קרח. שנייה אח"כ הוא ידרוך עליה וכל הרגל שלו תתפרק למיליון חלקיקים קטנים. אבל זה בקטנה, החורף, לא משהו שישבור אתכם. בטח לא משהו ששווה להפסיד בשבילו 3-4 אלף בחודש. אחרי הכל אנחנו יודעים מה חשוב באמת בחיים (הכסף כמובן). 

2. גדרות חשמל - ב 1 לנובמבר הולכים לצמצם כאן את שטח המאהל. שמו כאן גדר הפרדה שחוצצת בין הצד המערבי לצד המזרחי של המאהל. נהיה כזה קטן פתאום, כמו גטו. ויש שמועות שזאת גדר חשמלית ומה 1 לנובמבר כל מי שינסה לעבור דרכה יתחשמל למוות. בקטנה ככה. אז יהיה קצת צפוף. מקסימום האוהל ייגע בגדר ונקבל כמה זצ'ים של 9,000 וואט על הבוקר. נתעורר טוב. אבל שוב, לא משהו שימנע מאיתנו להילחם על זכותנו למגורים במחירים סבירים ("מחירים סבירים" = חינם ).

בקיצור, הבנתם אותי, תבואו , בכיף, אבל תהיו נחמדים. תהיו רגישים. תכבדו אחד את השני. תתחשבו באחר, תעזרו לזולת. תהיו שכנים נעימים. כולנו יחד בסירה הזאת. אז בואו נשוט לנו בכיף אל מסלול חדש של חיים ללא שכ"ד והוצאות מחיה , זה הולך להיות מסלול פראי למדי.

לשאלות , בפייס של הבלוג:

או בפייס הפרטי: Amichai shine

המדריך לשורד המתחיל באוהל

כשרק קפץ לי לראשונה הרעיון לעבור לגור במאהל ארלוזורוב,  ריחפה מעלי עננה גדולה של הלא נודע. איך חיים באוהל? איפה מתקלחים? איך השירותים? האם יש להם שם חשמל? איך הם מבשלים? איפה מטעינים פלאפון? איזה טיפוסים חיים שם? והאם חיים שם בכלל אנשים?! אני אף פעם לא ראיתי שם כלב, תמיד האזור שממה ריקה.
לפני שעברתי לכאן, לקחתי לעצמי 3 גיחות  גישוש נפרדות , בבוקר, בצהריים ובלילה , בשביל לקבל תמונה רחבה ככל האפשר על החיים במאהל ארלוזרוב, ומה צריך להכין בכדי לשרוד בתנאי המחיה במאהל.

אז אם גם אתם קורסים תחת יוקר המחיה ומתלבטים האם כדאי לחסוך לעצמכם 3-4 אלף ש"ח על שכ"ד וחשבונות בחודש, הנה הדברים העיקריים שתצטרכו בכדי לשרוד כאן:

1. שמרו על הדם שלכם - הדבר הראשון שהבנתי אחרי 5 דק' כאן זה שאני אהיה חייב משהו נגד יתושים. הם יוצאים למתקפה עם רדת החשיכה, ומסתערים ללא התרעה על כל גוש בשר שנתקל בדרכם. לא תשרדו כאן יום אחד בלי משחה נגד יתושים. ואני ממליץ מראש לקנות שתיים שלוש.

2. מקלחות - יש כאן מקלחת אחת בחלק הצפוני (איפה שאני ממוקם) , וכנראה שעוד מקלחת בחלק הדרומי (הדרומיים והצפונים כאן משתדלים לא להתערבב, על זאת בפעם אחרת). בכל אופן, תא רחצה קטן, מים קרים בלבד. אני באתי בתחילת ספטמבר שהיה עוד חם מאד בחוץ, אז דווקא מקלחת קרה היתה מרעננת, אבל בשבועיים האחרונים כמעט ובלתי אפשרי להתקלח אחרי שהשמש יורדת. נהיה קר מדי.

אלטרנטיבת חירום שאני שומר לעצמי למקרה שאשבר זה לעשות מנוי לחדר כושר רק בשביל המקלחות והשירותים. 200-300 שח לחודש, תלוי באיזה חדר כושר תבחרו. יש כאלו שעשו מנוי למקווה, שזה יותר זול, באזור ה 100 שח לחודש. ויש עוד אופציה, שנקראת כשרון - יש כאן בחור מוכשר שאני קורא לו מק'גיוור התימני , והוא כבר בנה לעצמו מקלחת פרטית עם אטמור. במקרה הוא גם אחד החברים הטובים שלי כאן ובימים אלו אני מנסה לשכנע אותו לבנות לנו ג'קוזי. תהיו ילדים טובים וניתן לכם לעוף על איזו בועה (כמו זאת שאני נמצא בתוכה כבר איזה 35 שנה..).

3. שירותים - רע מאד. הייתי מעדיף שלא לפרט על הסעיף הזה. בואו נאמר רק שהאמיצים והנועזים כאן משתמשים בשירותים הכימיים שזרוקים ברחבי הפארק, ואני  רקמסתכל עליהם בכל פעם מחדש שהם יוצאים משם במלוא הערכה והערצה הראויה. אבל אני מעדיף לקפוץ קטנה עם הקטנוע לתחנות דלק שמסביב. או בשעות היום בתחנת רכבת ממול. עם הזמן תתחילו לסמן לעצמכם את המקומות האהובים עליכם.

ללא ספק אפשר לומר שהשירותים כאן זאת הבעיה הכי גדולה במקום. לא ברור לי למה העירייה לא דואגת לפנות את הפסולת מהשירותים הכימיים שפזורים במקום לעיתים יותר דחופות. עניין של תקציב פעוט. סדר עדיפויות שכנראה לא עומד באותו קנה יחד עם השקעות של מיליונים בטיילת ובעוד אטרקציות בעיר. ככה זה שיש ראש עיר לעשירים בלבד.

4. חשמל / הטענות - בעיקרון יש כאן נקודת חשמל אחת במתחם הפינתי של המאהל. זה לא מספיק להרבה, רק מקרר אחד, טלוויזיה אחת, ואני גם העדפתי בהתחלה שלא להתערבב יותר מדי ולא להתעלק על החבר'ה הותיקים כבר מההתחלה. אז הייתי מטעין את הפלאפון אצל חברים ובעבודות, אבל עם הזמן גיליתי שיש נקודות הטענה בתחנת רכבת ממול, בתחנות דלק, ובכלל כמעט בכל מקום מסחרי יש נקודת חשמל פנויה. פשוט אף פעם לא הסתכלתי על זה.

5. מקרר / שמירה על מזון - כמו שציינתי הרגע, כמעט ואין אופציה כזאת, מלבד המקרר המרכזי, שמתמלא די במהירה. היום, חודש וחצי אחרי אני מדי פעם דוחף שם לפריז'ר שני בקבוקי מים ולמחרת מוציא אותם קפואים וזורק אצלי בצידנית. אבל לא יותר מזה. אין אפשרות לשמור על מזון שדורש קירור. סורי. תאכלו בחוץ. תקנו כל פעם לאותו הרגע. תופתעו לגלות שזה אפילו חוסך לכם כסף.

6. שמירת חפצים - דאגו לשמור את הארנק , פלאפון, מפתחות ושאר הדברים היקרים שלכם תמיד עליכם. יש כאן נטייה לדברים להיעלם. בשבוע הראשון נעלמה לי כאן שקית עם משחה נגד יתושים, דאודורנט וגליל נייר טואלט שהשארתי מחוץ לאוהל. היה לי מזל ליפול בקטן ולהתפקח מהר. שמעתי על אנשים מסביבי שנעלמו להם חפצים הרבה יותר יקרים, כמו אופניים, מנעולים ועוד. בקיצור, כמו בכל מקום, גם כאן ישנם אנשים שצריך להרוג.

7. גישה כללית - אני הגעתי לכאן בגישה שכל דבר שלפחות עשרה אנשים עשו לפני, גם אני יכול לעשות. מבחינה פיזית לפחות. אם תאמצו לעצמכם את הגישה הזאת שום דבר לא יפחיד אתכם, מאחר ועברו כאן כבר מעל מאה אנשים שונים שחיו במאהל תקופות ארוכות של חודשים ויותר מכך. אז אם הם יכלו ועדיין יכולים, גם אני ואתם יכולים.

8. חורף - זה הזמן למחוק את המס' של אמא  מהזכירון בנייד כי לפי השמועות אתם הולכים לבכות לה הרבה. אין לי מושג איך כאן בחורף, אבל אומרים שלא קל. בכלל. ואני הולך להינות מזה. זה היתרון בלהיות גם סדיסט וגם מזוכיסט - אתה גם נהנה להתעלל בעצמך וגם נהנה לסבול מזה. אבל ברצינות כמעט כולם כאן כבר ערוכים עם סוכת עץ עטופה בבריזנטים שאמורים להגן מפני המים. עוד המלצה היא לשים את האוהל / סוכה על משטחים כדי לתת הגבהה. ככה שברגע שתהיה הצפה הדברים שלך יהיו מוגנים. אני בדיוק עובד על זה. זאת אומרת, מקגוויר עובד על זה.

בהצלחה לכולם.

שאלות נוספות תרגישו חופשי...

לפייס של הבלוג:

לפייס הפרטי: Amichai shine

איך הגעתי לכאן

השאלה הכי הפופולרית כאן במאהל זה "איך הגעת לכאן" / "מה הסיפור שלך"- כל אחד בורסיה שלו בשביל לקבל קצת אינדיקציה על החיים. אז הגעתי לכאן על קטנוע והסיפור שלי בגדול זה שהייתי אופטימי.

אין לי עיקולים בבנק או בביטוח לאומי, לא חזרו לי צ'קים, ואפילו יש לי גם שני כרטיסי אשראי פעילים. ואם גם ישדדו לי הלילה את האוהל אני לפחות אדע שהתחילו לזרום לכאן קוראים.

ובכל זאת, היה לי עסק קטן שהכניס אותי לאיזה חוב מסכן באזור ה 50 אלף, חלום של הרבה אנשים מסביבי. לא ביג דיל בכלל. הגעתי למצב ש-או שאני פורס את החוב הזה על פני 3-4 שנים כמו שעושים 99.9999% מהאנשים הנורמליים, או שאני חושב על מהלך קיצוני אחר (אני משתדל תמיד לא להיות נורמלי).

לחזור לגור עם ההורים בגילי לא בחשבון, אבל ההורים הציעו לעזור ב 1,500-2,000 שח לשכירות כל חודש, כמה שידרש. אז מה, לקחת? נו מי לא ייקח? מי לא לקח? אז זהו שאני לקחתי כבר מספיק. כל השנתיים האחרונות. כל חודש אסמס לאבא "תעביר לי 1,000 - 2,000 לחשבון , פעם אחרונה בלה בלה בלה..." ואף פעם זה לא נגמר. כבר נגעלתי מעצמי לקחת כסף מההורים. הקאתי על עצמי. זה לא שאני בן של מיליונרים.

ואני שואל, האם אלו תנאי המחיה בישראל? - ילד, גמור להוריך את כספי הפנסיה כדי שתוכל לחיות כאן בדירה של 20 מ"ר? אז החלטתי להגיד להורים תודה רבה על העזרה , באמת עזרו לי מעל ומעבר כל השנים, ועכשיו הגיע הזמן להרגיש איך חיים כאן אנשים שאין להם הורים תומכים. איך מסתדרים כאן אנשים שאין להורים שלהם יכולת לעזור כל חודש באלף אלפיים שקלים לשכירות.  אין שום סיבה שנשב להורים שלנו על העורק הראשי ונמצוץ להם את כל חסכונות הפנסיה רק בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לחיות בת"א, או בישראל בכלל.

אז זה הגיע, ב 1 לאוגוסט 2014, שוב טלפון לבעלת הדירה לדחות את צ'ק השכירות בשבוע, שוב אסמס לאבא להעביר עוד אלפייה וחצי, שוב עוד טלפון לפקידת הבנק לבקש אישור חריגה, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה. כבר לא נשאר לי מה להקיא. הודעתי לבעלת הדירה שתמצא לי מחליף (פשוט ביותר - אלפי פראיירים יתחננו לשלם כל סכום על כל דירה תל'אביבית), ומה 1 ל ספטמבר אני כאן באוהל. לפחות עד שאסגור חצי מהחובות.  הזוי, פסיכי, מטורף, כמו שאני אוהב את זה.


הערה נבואית: יש לי תחושה מיסטית כזאת פתאום שאנשים יקראו את הטקסט הזה ויגידו, "נו, בטח, למה להתעקש על ת"א? מה רע בנתיבות? לוד? דימונה?" - אז שיהיה בכיף שלו מי שבא לו גם לגור במאדים או על הירח. העבודות שלי נמצאות בתא אז אני כאן. מעבר לזה , אחרי שאני אסיים קצת מהחובות אני בטח אעבור לר"ג או גבעתיים, אבל זה כבר לא כזה זול.

* * *
שלשום סיימתי לכתוב סוף סוף את סיפורו הנדיר של חבר יקר שהכרתי כאן בשבועיים הראשונים, אשמח אם תקראו:
- ג'וש וונט קופי - סיפורו של הומלס מקנדה שהגיע לארץ הקודש דרך 12 מדינות שונות בהן היה הומלס והתפרנס למחייתו באמצעות גיטרה כחולה נדירה ומיתרי קולו:
http://free-rent-il.blogspot.co.il/2014/10/blog-post.html

ג'וש וונט קופי, חלק א

שבוע לפני שהקמתי כאן את ההתנחלות הקטנה שלי, קפצתי לגיחת רחרוח במתחם הפארק והזדמן לי במקרה להיתקל בכמה דמויות סהרוריות שריחפו להן על החול הלוהט. ניסיתי לגשש קצת מה בדיוק הולך כאן ואיפה כדאי לפתוח את הפנטהאוס שלי, ועל הדרך גם לקבל טבילה עדינה של האטמוספרה החדשה שמצפה לי. בהקשר של ג'וש, אני רק זוכר שקיבלתי טיפ קטן להיזהר מטיפוס "פסיכופט עם שיער אפור". רציתי לאמץ את הטיפ המזהיר, אבל עצי דקל הזקופים שחייכו ורקדו להם בסמוך לאיש אפור השיער קסמו לי יותר מכל. בחנתי אותו כמה שניות והוא היה נראה לי די שקט. הנחתי שאם הוא פסיכופט כמו שאומרים אז הוא בטח מהסוג השקט שמתפרץ בפתאומיות לכל עבר ומסתיים במשהו שאף אחד לא יכול לצפות.

"זהירות זה לחלשים" - שמעתי את האגו שלי מדבר.

 "ברוך הבא לעולם קסום ומלא הרפתקאות" - הוסיפו עצי הדקל מלמעלה. לא היתה לי ברירה.

מצמץ מי שימצמץ ראשון

בימים הראשונים לא החלפנו מילה. ניכר באוויר שהיתה לנו הבנה עיוורת וכבוד הדדי. כיבדנו אחד את רצונו של השני לשקט ושלווה פנימית. יכולתי לשמוע אותו חושב, והיה נדמה לי שגם הוא קורא את מחשבותיי. כאילו ושיחקנו במשחק "מי ימצמץ ראשון" – המשחק הזה ששני ילדים בוהים אחד בעיניי השני ומתחרים מי ישבר ראשון ויחייך או יסיט את מבטו מהשני ובכך יפסיד. אני אף פעם לא אהבתי להפסיד.

מה גם שהנחתי שבקרוב מאד כבר אכיר כאן את כל הנוכחים ואצטרך לברך לשלום כל בוקר, צהריים וערב לפחות עשרה אנשים שונים. לא היתה לי סיבה למהר, רציתי להנות רק מפנינת האנונימיות הזמנית שנפלה בחלקי. פנינה של חופשת סיני באמצע ת"א. ונראה היה שהאיש אפור השיער בדיוק באותו ראש כמו שלי. פרטנר מושלם לחופשה מרגיעת נפש.

במשך ימים שלמים הייתי רק מתבונן בו מהצד. בוחן את שערותיו המאפירות דרך חלונית הרשת באוהל שלי בבוקר, כשאני רק מתעורר, ובמשך היום מגניב עליו עוד כמה מבטים חטופים, בזמן שאני מתפנן במרפסת שיזוף החדשה שלי על כסא ים מבד, או בכל הזדמנות אחרת. מנסה לפענח את התימהוני הקשיש ששוכן מעבר לכתפי הימנית. (להזמנת סטוקר לאירועים פרטיים, נא להשאיר הודעה במייל).

בבוקר כשהייתי קם הייתי כבר רואה אותו כבר יושב לו עם הקפה של הבוקר, ומתגרד על כסא כתר שככל הנראה היה פעם לבן ועם הזמן קיבל הרבה גוונים אופנתיים של שחור-אפור-מטונף טבעי. בצהריים שהייתי חוזר מהעבודה הייתי מוצא אותו שוב שותה קפה, מעשן סיגריה ומתגרד לו בשגרתיות של החיים. ובערב, אחרי עוד 5-6 שעות עבודה במקום אחר הייתי חוזר ומוצא אותו שוב באותה פוזיציה על הכסא – יושב, שותה קפה, מעשן ומתגרד.  ניסיתי להבין מה בדיוק הוא מגרד שם כל כך הרבה בשעות. זה היה נראה כאילו הוא מנסה לתלוש לעצמו שערות מהיד. או שאולי נזקי היתושים כאן מקבלים אפקטים של גרדת קשה אחרי זמן מה. אבל זה בגדול כל מה שהוא היה עושה – יושב ומתגרד שעות, ובין לבין מדליק סיגריה ומכין לעצמו קפה בפינג'ן הכתום שהיה לו. חוץ מזה, אני לא פניתי אליו והוא לא פנה אלי. כל אחד בפינה שלו. בסירה שלו. בחיים שלו. שכנות לתפארת.

פעם ביום גם היה ניגש לדבר איתו בחור צעיר עם כיפה לראשו, הנחתי שהוא פשוט דואג לקשיש האפור. דואג שישמר לו קשר אנושי כלשהו, גם אם זה רק לחמש דק' ביום. האיש עם הכיפה היה הולך ומשאיר את שנינו להמשך המשחק. מה קורה עם הסייקל הזה, הייתי חושב לעצמי בזמן שהצצתי עליו מחלונית של האוהל שלי, כמה עוד תמשיך להתגרד לבדך בעולם עד שתבוא לכבד גם את שכנך בגירודיך?

גוש ניצח. ביום החמישי שלי כאן נשברתי ומצמצתי ראשון. חזרתי מהעבודה עם פנקייקים, בהנחה שזה מה שיפתה אותו:

"היי, יו וונט ס'ם פנקייקס'?" קראתי לעברו, כאילו באדישות.

"הו נו, נו... ( - ניצחתי אותך אה? לא יכולתי להחזיק אפילו שבוע אחד, חתיכת ילדה רגישה עם קוקיות מזהב – חשבתי לעצמי שהוא חושב לעצמו עלי) – נו נו, באט ט'נק יו סו מאץ', ט'נק יו סו מאץ'", הוא ענה ופתאום קם והרכין את גבו בחצי קידה שכזאת, תוך כדי שהוא שם את ידו על ליבו, כאילו והצעתי לו עכשיו בית עם בריכה.

המשכתי לכיוון האוהל שלי ואחרי כמה שניות שמעתי קול נדיב מעבר לכתפי:

"היי, יו וונד ס'ם קופי?"

האמת היא שבדיוק סיימתי קפה בעבודה, אבל הסתקרנתי כבר להכיר את הטיפוס הזה.

"יה, אופקורס, קופי איטס' אולווייז גוד", הנחתי שזאת גם הזדמנות טובה להתחיל לעבוד על האנגלית הצולעת שלי.

בדיעבד אני מבין שאפשר היה ללמוד הכל על ג'וש רק מהפתיחה הזאת – האיש שלא אהב לקחת דבר מאחרים לפני שלפחות נתן לך קודם משהו משלו. אפשר להסתכל על ג'וש בשתי צורות: הומלס משוגע ומאמין גדול, שאיבד את שפיותו על הדרך מכורח אמונתו הקיצונית, או אדם בעל נפש זכה וטהורה, שכל ייעודו בעולם היה נתינה לזולת. כך או כך, אמונתו החזקה בג'יזס סחפה אותו לעשות מעשים קיצוניים ביותר עד אשר איבד את כל מה שהיה לו.

בכוסות קפה הראשונות שלנו לא שאלנו דבר איש על רעהו, רק נהנו מהקפה והטבע שהיה פרוס לפנינו.

ג'וש היה בשנות השישים לחייו, מן ביטניק כזה, כאילו ונלקח מ"הדרכים" של ג'ק קרואק. על פניו המחוספסות חי לו זקנקן לבנבן בקצב משלו. שיערו האפור תמיד היה נראה פרוע בסטייל, כשל גולש שהרגע יצא מן הים והכל הסתדר לו בטבעיות במקום. מבנה גופו היה רזה וכחוש, וכשעמד תמיד היה כפוף במעט. ניכר היה שמפרקיו, שריריו ועצמותיו כבר חלודים וסבלו מחוסר תזונה סדירה והזנחה בריאותית על בסיס קבוע. ואולי זה סתם הגיל ובקרוב גם אצלי.

 אחרי ששמעתי אותו מנגן ושר הוא קצת הזכיר לי את רוד סטיוארט, גם בבלורית וגם בקולו הצרוד. הצעתי לו ללכת לדה ווייס או לכל ריאליטי אחר שמחפש סיפורי סינדרלות, אבל הוא בכלל לא חשב שהוא שר או מנגן ברמה כזאת טובה. שלא לדבר על זה שכל דבר ממוסחר עם קצת רייטינג עורר בו גועל ובחילה (ואני כרגע כותב עליו כדי שימות מהקאות).

הוא לא האמין במותרות, לא היה מעוניין בנכסים וכל דבר שעשוי היה להקל עליו. וגם אם היית מציע לו וילה שלושה מפלסים עם יאכטה ומטוס פרטי הוא היה מסרב לקחת. או במקרה היותר טוב לוקח ולמחרת מחלק את זה לכל חפץ. הוא האמין בסבל, לדבריו, כמו שג'יזס התייסר וסבל בשביל האחרים, כך גם הוא צריך להתייסר בכדי להבין ולחיות את החלש, להזדהות עם הרעב וחסר הכל.

ומה הוא עושה במחוזותינו? ובכן.. הוא הגיע לארץ הקודש במסע פרטי בן שנתיים, דרך 12 מדינות שונות, רק בכדי לראות את בני האלוהים מקרוב. תאמינו או לא, ג'וש בא להתפלל עלינו. על ילדי ישראל ועל ילדי כל העולם כולו. בכל מדינה שבה הוא ביקר הוא התעכב מס' שבועות או חודשים בשביל להתפלל על תושבי המקום. ואתם יכולים רק לתאר לעצמכם מה עובר לציניקן שכמותי בראש כשהוא שומע שטויות שכאלו. אבל אני לא כאן בכדי לשפוט, אלא רק בכדי לספר את סיפורו ("לא כאן בכדי לשפוט" = תיכף אני אגיד לכם בדיוק מה אני חושב על כל הבולשיט הזה.)

"לאקי טנדר"

אז הסיפור הקצת הזוי של ג'וש מתחיל בערך 20 שנה אחורה... אל הימים שהוא היה קצת יותר נורמלי. היה לו מה שנקרא מטוס-ימי (כזה שיכול לנחות ולשוט במים) ואיזה "טנדר" ששווה 50 אלף דולר. הוא לא היה מיליונר, אבל היה לו מספיק כסף בשביל להשתעשע. באיזשהו שלב בשנת 97 אשתו עזבה אותו ותבעה ממנו חצי מהרכוש. הוא כל כך אהב אותה שהחליט לא להביא לה חצי. אלא להביא לה הכל. הכל מלבד אותו ה"טנדר".

למעשה, זה לא היה בדיוק טנדר. הוא הראה לי דרך הפלאפון שלי למה הוא בדיוק מתכוון שהוא אומר טנדר, וזה היה יותר בית על גלגלים. בקיצור, קרוואן. והקרוואן הזה הוביל אותו לאיזה מסע מפוקפק שבסיומו , כך לטענו, הוא נתקע בלי דלק. אלא שקרה לו נס פרטי, והקרוואן המשיך לנסוע בלי דלק עוד איזה 200 ק"מ. הוא ראה בכך סימן משמיים שהבית על גלגלים הזה כבר לא שייך לו, אלא לג'יזס , והוא צריך להביא אותו לאדם הראשון שיקרא בדרכו (כמה חבל שלא הייתי שם באותו הרגע). הטרמפיסט בר המזל שעמד בצד הדרך באותו הלילה לא חלם שהטרמפ הזה שיתפוס עוד רגע יזכה אותו בקרוואן בשווי 50 אלף דולר. מכאן והלאה המצב שלו רק הלך והדרדר. כך לפחות מנקודת הראייה שלי. כי מנקודת הראייה שלו, ככל שאיבד יותר מנכסיו כך הוטב לו כמובן.

מהר מאד הוא נפטר מכל רכושו ונשאר חסר כל. למחיתו, הוא התפרנס ושרד באמצעות גיטרה אקוסטית כחולה ומיתרי קולו. לגיטרה המיוחדת שלו היו 12 מיתרים, אבל בגלל שבתנ"ך מסופר שלדוד המלך היה איזה כלי נגינה עם 11 מיתרים, הוא הסיר ממנה מיתר אחד.

"אם לדוד המלך הספיקו 11 מיתרים אז גם אני לא צריך יותר", היה מסכם לי את משנתו.

The shekel sign

בפעמים הראשונות שישבנו לקפה בכלל לא ידעתי שיש לו גיטרה. הוא לא ציין זאת או שלף אותה. רק אחרי כמה שיחות שסיפר לי ממה הוא מתפרנס ושורד הבנתי שהוא מחביא באוהל הקטן שלו גיטרה נדירה. ביקשתי שינגן משהו אבל הוא התחמק בהתחלה בטענות שמפרקי אצבעותיו כואבות ופצועות והוא כבר לא ניגן שבוע. בסוף הוא נפתח והתאמץ בשבילי. התחיל לפרוט בעדינות על המיתרים ולזמזמם לי את what's up של 4 non blond  וזאת היתה אהבה ממבט ראשון.

 התמכרתי לנגינה שלו ולשירה שלו. אלו היו רגעים נדירים של שפיות בתוך ג'ונגל של חוסר ודאות. היתה לו רגישות מיוחדת בקולו, וגם אם זייף מדי פעם, זה עדיין חיפה על כך. בכלל, רגישות , עדינות וג'נטלמניות היו חלק בלתי נפרד ממנו. הוא לעולם לא היה מתווכח או רב עם בנאדם. תמיד ויתר גם אם צדק. לפני חודשיים למשל מישהי מהפארק אמרה לו שהנגינה שלו מפריעה לה אז הוא פשוט התקפל עם כל האוהל שלו 50 מ' לפינה אחרת בפארק. איזו ג'נטלמניות. אם תכירו כאן את האנשים בפארק, מהר מאד תבינו שאנשים כאן לא מוותרים מהר ובקלות כזאת. לא על מוסיקה, או רעש, או אוכל, סמים, אלכוהול, ובטח שלא טריטוריה.

כמו שהתחלתי לספר, הוא היה מתפרנס מנגינת רחוב. הוא לא היה אוהב לקבל דברים בחינם או בתרומה , הוא האמין שצריך לעבוד בשביל הכסף והפרנסה. ובזמן שהרבה אחרים כאן יושבים ומחכים כמו בטלנים שהתרומות יגיעו עד לפה שלהם, ג'וש היה קם כל בוקר, מדדה עם הגיטרה הכחולה שלו לעבר תחנת האוטובוס, ומשם נוסע לפינה שאהב בבן יהודה בשביל לנגן ולשיר קצת עד אשר יצליח לאסוף כמה שקלים בשביל לשרוד עוד יום.

היה לו שלט מיוחד שניגן ושר ברחובות - "the shekel sign" הוא קרא לזה. הייתי צריך להביט בזה כמה פעמים עד שקלטתי את המסר הכפול בשלט השקל שלו . ג'וש לא רק התכוון לקבץ נדבות, אלא גם לחלק נדבות. זה מצחיק. בנאדם יושב ומנגן ושר ברחובות - "אנד בגינג פור שקל'ס", כמו שהוא היה אומר, ובאותו הזמן גם מציע לאחרים מהשקלים שאסף -  "איף סאמ'וואן ניד א-שקל'ס, איי גיב הימ' פרום מיי שקל'ס'".

בדיוק כמו שכתוב בשלט (למטה בתמונה):

"If you need a shekel take a shekel

If you got a shekel give a shekel"

בהזדמנות אחת סיפר לי שאחרי יום נגינה ושירה ברחוב בו הוא הצליח לקבץ רק כ 15 שקל, הוא הלך בדרכו חזרה וראה הומלס-קבצן אחר ששוכב ברחוב, ליד קופסת נעליים ריקה ובה רק כמה עשרות אגורות בודדים. הוא פתח בזהירות את הקופסה שלו , התגנב בעדינות מאחורי גבו של הקבצן האחר, ובלי שהוא שם לב הוא שלף משלו 5 שקלים ושם בקופסה עם האגורות.

"everybody need a shekel" הוא היה אומר לי. לפעמים אני רואה אנשים עם חליפות וחולצות מכופתרות, יורדים מג'יפים יוקרתיים ואוכלים במסעדות יוקרתיות, אבל כשמזדמן להם הומלס קבצן והם צריכים לתרום משהו הם יוציאו מכיסם האחורי את כל העשרות אגורות והמטבעות שהם הכי שונאים – אולי מקסימום שקל אחד יתפלח להם בתרומה במקרה הכי טוב, והם ישימו את זה וירגישו כאילו והצילו את חייו האיש.

עשר אגורות? חצי שקל? בחאיית דינאק. אנשים קמצנים אבו-קמונות כשזה מגיע לתרומות. מה כבר אפשר לקנות עם חצי שקל בימינו? שקית שוקו ולחמנייה היום זה יותר מ 5 שקל. ואנשים שמים 10 אגורות והם חושבים שהם עשו מצווה גדולה שתקנה להם מקום בגן עדן בעולם הבא. ואני לא אומר לאף אחד עכשיו לשים לכל קבצן בדרך 20 שקל. אבל בחאיית, את האגורות שלכם תשמרו לעצמכם. אף אחד לא צריך אותם. גם לא ההומלסים שאין להם כלום (אלא אם כן אספתם עכשיו בכוס איזה 50 מטבעות כאלו). אני רואה קבצנים יושבים ברחוב, חלקם אפילו באמת מנגנים על משהו ומנסים לעבוד ולהרוויח את כספם ביושר ובדרכם הקשה מכל, כאלו שלא סתם אלכוהוליסטים או מסוממים , אלא אנשים מבוגרים שכבר אף אחד לא ייקח לעבודה, אנשים בלתי נראים שהמדינה הזניחה, ובמשך יום שלם הם לפעמים יצליחו לאסוף בקושי 10 שקל. וגם לא תמיד.

והנה בא לו ג'וש, עני חסר כל, שגר באוהל הכי קטן ודל בפארק, עובר ליד קבצן ושם לו שליש ממה שיש לו. אני לא מצפה מאף אחד להיות לארג' כמו ג'וש העשיר שלנו, אבל אני מאמין ששקל-שניים אפשר לשים לקבצן נקרא בדרך. לפחות פעם ביום. תאמינו לי שעם תשימו 100-200 שח בחודש לקבצנים בדרך שום דבר מאיכות החיים שלכם לא תפגע. אבל כנראה שככה זה בחיים – ככל שיש לך יותר כך תיתן מעצמך פחות, וככל שיהיה לך פחות כך תיתן מעצמך יותר. וכנראה שג'וש ידע את הסוד הזה. ובגלל זה הוא דאג שתמיד יהיה לו כמה שפחות.

*** הסיפור קצת התארך מעבר למה שתכננתי, אז נעשה כאן הפסקה ונמשיך בהתאם להתעניינות ***

שלט השקל שג'וש הוריש לי למזכרת:

(הבהרה קלה: המזכרת היא בגלל שהוא לא הסכים להצטלם, אני לא קבצן לקוראים שלא מכירים אותי, עובד בשתי עבודות ועברתי לפארק רק בשביל לסגור קצת חובות.)

"שיר השקל" שביקשתי מג'וש להלחין באלתור של הרגע (מתוך הטקסט שבשלט שלו):

ג'וש וונט קופי בביצוע לשיר what's up