השאלה הכי הפופולרית כאן במאהל זה "איך הגעת לכאן" / "מה הסיפור שלך"- כל אחד בורסיה שלו בשביל לקבל קצת אינדיקציה על החיים. אז הגעתי לכאן על קטנוע והסיפור שלי בגדול זה שהייתי אופטימי.
אין לי עיקולים בבנק או בביטוח לאומי, לא חזרו לי צ'קים, ואפילו יש לי גם שני כרטיסי אשראי פעילים. ואם גם ישדדו לי הלילה את האוהל אני לפחות אדע שהתחילו לזרום לכאן קוראים.
ובכל זאת, היה לי עסק קטן שהכניס אותי לאיזה חוב מסכן באזור ה 50 אלף, חלום של הרבה אנשים מסביבי. לא ביג דיל בכלל. הגעתי למצב ש-או שאני פורס את החוב הזה על פני 3-4 שנים כמו שעושים 99.9999% מהאנשים הנורמליים, או שאני חושב על מהלך קיצוני אחר (אני משתדל תמיד לא להיות נורמלי).
לחזור לגור עם ההורים בגילי לא בחשבון, אבל ההורים הציעו לעזור ב 1,500-2,000 שח לשכירות כל חודש, כמה שידרש. אז מה, לקחת? נו מי לא ייקח? מי לא לקח? אז זהו שאני לקחתי כבר מספיק. כל השנתיים האחרונות. כל חודש אסמס לאבא "תעביר לי 1,000 - 2,000 לחשבון , פעם אחרונה בלה בלה בלה..." ואף פעם זה לא נגמר. כבר נגעלתי מעצמי לקחת כסף מההורים. הקאתי על עצמי. זה לא שאני בן של מיליונרים.
ואני שואל, האם אלו תנאי המחיה בישראל? - ילד, גמור להוריך את כספי הפנסיה כדי שתוכל לחיות כאן בדירה של 20 מ"ר? אז החלטתי להגיד להורים תודה רבה על העזרה , באמת עזרו לי מעל ומעבר כל השנים, ועכשיו הגיע הזמן להרגיש איך חיים כאן אנשים שאין להם הורים תומכים. איך מסתדרים כאן אנשים שאין להורים שלהם יכולת לעזור כל חודש באלף אלפיים שקלים לשכירות. אין שום סיבה שנשב להורים שלנו על העורק הראשי ונמצוץ להם את כל חסכונות הפנסיה רק בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לחיות בת"א, או בישראל בכלל.
אז זה הגיע, ב 1 לאוגוסט 2014, שוב טלפון לבעלת הדירה לדחות את צ'ק השכירות בשבוע, שוב אסמס לאבא להעביר עוד אלפייה וחצי, שוב עוד טלפון לפקידת הבנק לבקש אישור חריגה, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה. כבר לא נשאר לי מה להקיא. הודעתי לבעלת הדירה שתמצא לי מחליף (פשוט ביותר - אלפי פראיירים יתחננו לשלם כל סכום על כל דירה תל'אביבית), ומה 1 ל ספטמבר אני כאן באוהל. לפחות עד שאסגור חצי מהחובות. הזוי, פסיכי, מטורף, כמו שאני אוהב את זה.
הערה נבואית: יש לי תחושה מיסטית כזאת פתאום שאנשים יקראו את הטקסט הזה ויגידו, "נו, בטח, למה להתעקש על ת"א? מה רע בנתיבות? לוד? דימונה?" - אז שיהיה בכיף שלו מי שבא לו גם לגור במאדים או על הירח. העבודות שלי נמצאות בתא אז אני כאן. מעבר לזה , אחרי שאני אסיים קצת מהחובות אני בטח אעבור לר"ג או גבעתיים, אבל זה כבר לא כזה זול.
* * *
שלשום סיימתי לכתוב סוף סוף את סיפורו הנדיר של חבר יקר שהכרתי כאן בשבועיים הראשונים, אשמח אם תקראו:
- ג'וש וונט קופי - סיפורו של הומלס מקנדה שהגיע לארץ הקודש דרך 12 מדינות שונות בהן היה הומלס והתפרנס למחייתו באמצעות גיטרה כחולה נדירה ומיתרי קולו:
http://free-rent-il.blogspot.co.il/2014/10/blog-post.html
אין לי עיקולים בבנק או בביטוח לאומי, לא חזרו לי צ'קים, ואפילו יש לי גם שני כרטיסי אשראי פעילים. ואם גם ישדדו לי הלילה את האוהל אני לפחות אדע שהתחילו לזרום לכאן קוראים.
ובכל זאת, היה לי עסק קטן שהכניס אותי לאיזה חוב מסכן באזור ה 50 אלף, חלום של הרבה אנשים מסביבי. לא ביג דיל בכלל. הגעתי למצב ש-או שאני פורס את החוב הזה על פני 3-4 שנים כמו שעושים 99.9999% מהאנשים הנורמליים, או שאני חושב על מהלך קיצוני אחר (אני משתדל תמיד לא להיות נורמלי).
לחזור לגור עם ההורים בגילי לא בחשבון, אבל ההורים הציעו לעזור ב 1,500-2,000 שח לשכירות כל חודש, כמה שידרש. אז מה, לקחת? נו מי לא ייקח? מי לא לקח? אז זהו שאני לקחתי כבר מספיק. כל השנתיים האחרונות. כל חודש אסמס לאבא "תעביר לי 1,000 - 2,000 לחשבון , פעם אחרונה בלה בלה בלה..." ואף פעם זה לא נגמר. כבר נגעלתי מעצמי לקחת כסף מההורים. הקאתי על עצמי. זה לא שאני בן של מיליונרים.
ואני שואל, האם אלו תנאי המחיה בישראל? - ילד, גמור להוריך את כספי הפנסיה כדי שתוכל לחיות כאן בדירה של 20 מ"ר? אז החלטתי להגיד להורים תודה רבה על העזרה , באמת עזרו לי מעל ומעבר כל השנים, ועכשיו הגיע הזמן להרגיש איך חיים כאן אנשים שאין להם הורים תומכים. איך מסתדרים כאן אנשים שאין להורים שלהם יכולת לעזור כל חודש באלף אלפיים שקלים לשכירות. אין שום סיבה שנשב להורים שלנו על העורק הראשי ונמצוץ להם את כל חסכונות הפנסיה רק בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לחיות בת"א, או בישראל בכלל.
אז זה הגיע, ב 1 לאוגוסט 2014, שוב טלפון לבעלת הדירה לדחות את צ'ק השכירות בשבוע, שוב אסמס לאבא להעביר עוד אלפייה וחצי, שוב עוד טלפון לפקידת הבנק לבקש אישור חריגה, והחלטתי שזאת הפעם האחרונה. כבר לא נשאר לי מה להקיא. הודעתי לבעלת הדירה שתמצא לי מחליף (פשוט ביותר - אלפי פראיירים יתחננו לשלם כל סכום על כל דירה תל'אביבית), ומה 1 ל ספטמבר אני כאן באוהל. לפחות עד שאסגור חצי מהחובות. הזוי, פסיכי, מטורף, כמו שאני אוהב את זה.
הערה נבואית: יש לי תחושה מיסטית כזאת פתאום שאנשים יקראו את הטקסט הזה ויגידו, "נו, בטח, למה להתעקש על ת"א? מה רע בנתיבות? לוד? דימונה?" - אז שיהיה בכיף שלו מי שבא לו גם לגור במאדים או על הירח. העבודות שלי נמצאות בתא אז אני כאן. מעבר לזה , אחרי שאני אסיים קצת מהחובות אני בטח אעבור לר"ג או גבעתיים, אבל זה כבר לא כזה זול.
* * *
שלשום סיימתי לכתוב סוף סוף את סיפורו הנדיר של חבר יקר שהכרתי כאן בשבועיים הראשונים, אשמח אם תקראו:
- ג'וש וונט קופי - סיפורו של הומלס מקנדה שהגיע לארץ הקודש דרך 12 מדינות שונות בהן היה הומלס והתפרנס למחייתו באמצעות גיטרה כחולה נדירה ומיתרי קולו:
http://free-rent-il.blogspot.co.il/2014/10/blog-post.html
