התשלום שכ"ד האחרון שלי היה אמור לרדת ב 31 לחודש שעבר, אבל כהרגלי בקודש דחיתי אותו בשבועיים ל 15, כלומר להיום. שיירד כבר עם כל החיובים של הויזה וההלוואות והכל. מאין קרב אגרוף שכזה, מצד אחד, בפינה הימנית - המשכורות שלי משתי עבודות שנכנסו ב 10 לחודש (מעל 200 שע' עבודה), ומצד שני, בפינה השמאלית - כל ההורדות וההוצאות החודשיות. הפינה השמאלית תמיד מנצחת בנוקאוט לצערי.
כרגיל, התקשרתי לבקש אישור חריגה לשבועיים, בפעם האחרונה באמת מבחינתי. בגדול הבנק שלי די בסדר איתי למען האמת, נוטה לתת לי את המרווחים שאני צריך, אבל על הדרך עושה לי הרבה רגשות אשמה.
"מה יהיה עמיחי? שוב חריגה? כבר הבאנו לך הלוואה אחת, אז מה אם שוב לא תעמוד בזה?"
קיוויתי שילך יותר קל הפעם. הייתי צריך רק אלפייה, ובפעם האחרונה, אמרתי לה שעברתי לגור באוהל ולא יהיה יותר את הצ'ק של השכירות והחשבונות שגומר לי חצי משכורת, אבל היא איכשהו פספסה את זה. אז הסברתי שוב:
"נראה לי שלא שמעת אותי", אמרתי לפקידה החביבה שלי, "עברתי לאוהל, החל מהחודש הבא יהיה לי פחות 3,500 הוצאות בכל חודש, ואני מתכוון להישאר באוהל עד שיגמרו כל ההלוואות והמינוס."
give the fucking money
היא שוב התעלמה מעניין האוהל ורק "השביעה" אותי שאני אעמוד בהחזר החריגה, סוג של חוסר רגישות שאפשר לקבל רק מהבנק שלך. אם היה תנ"ך לידי הייתי שם יד אחת על הספר ויד שנייה על הלב ואומר:
"פקידתי החביבה, אני נשבע בזאת לומר רק את האמת, כל האמת והאמאמא של האמת, אני נותן את המילה שלי פה שנים בבנק ותמיד עמדתי במילתי, וגם הפעם שום דבר לא הולך להשתנות. תהיי רגועה - give the fucking money"
עובד כמו חמור בשתי עבודות, אין שישי אין שבת, ובסוף לא רק שלא נשאר לך לשים משהו בצד ללימודים / חופשה / וואטאבר, אתה עוד צריך להתחנן לבת של זונה בשביל אלפייה. (שיט, אם היא תקרא כאן יום אחד, "בת של זונה" = פקידה חמודה מאד, מאד יפה לך הפן שעשית.)
מרגיש כמו אוגר שרץ על הגלגל וכל הזמן חוזר אחורה. מרגיש בעיקר חרא עם השיחה הזאת.
כנראה שנצטרך לחכות ל 15 לחודש הבא בשביל לפתוח שמפניות (זה יהיה חודש ראשון בלי הוצאות שכ"ד - נו מור בקשות חריגה מהבנק).
כרגיל, התקשרתי לבקש אישור חריגה לשבועיים, בפעם האחרונה באמת מבחינתי. בגדול הבנק שלי די בסדר איתי למען האמת, נוטה לתת לי את המרווחים שאני צריך, אבל על הדרך עושה לי הרבה רגשות אשמה.
"מה יהיה עמיחי? שוב חריגה? כבר הבאנו לך הלוואה אחת, אז מה אם שוב לא תעמוד בזה?"
קיוויתי שילך יותר קל הפעם. הייתי צריך רק אלפייה, ובפעם האחרונה, אמרתי לה שעברתי לגור באוהל ולא יהיה יותר את הצ'ק של השכירות והחשבונות שגומר לי חצי משכורת, אבל היא איכשהו פספסה את זה. אז הסברתי שוב:
"נראה לי שלא שמעת אותי", אמרתי לפקידה החביבה שלי, "עברתי לאוהל, החל מהחודש הבא יהיה לי פחות 3,500 הוצאות בכל חודש, ואני מתכוון להישאר באוהל עד שיגמרו כל ההלוואות והמינוס."
give the fucking money
היא שוב התעלמה מעניין האוהל ורק "השביעה" אותי שאני אעמוד בהחזר החריגה, סוג של חוסר רגישות שאפשר לקבל רק מהבנק שלך. אם היה תנ"ך לידי הייתי שם יד אחת על הספר ויד שנייה על הלב ואומר:
"פקידתי החביבה, אני נשבע בזאת לומר רק את האמת, כל האמת והאמאמא של האמת, אני נותן את המילה שלי פה שנים בבנק ותמיד עמדתי במילתי, וגם הפעם שום דבר לא הולך להשתנות. תהיי רגועה - give the fucking money"
עובד כמו חמור בשתי עבודות, אין שישי אין שבת, ובסוף לא רק שלא נשאר לך לשים משהו בצד ללימודים / חופשה / וואטאבר, אתה עוד צריך להתחנן לבת של זונה בשביל אלפייה. (שיט, אם היא תקרא כאן יום אחד, "בת של זונה" = פקידה חמודה מאד, מאד יפה לך הפן שעשית.)
מרגיש כמו אוגר שרץ על הגלגל וכל הזמן חוזר אחורה. מרגיש בעיקר חרא עם השיחה הזאת.
כנראה שנצטרך לחכות ל 15 לחודש הבא בשביל לפתוח שמפניות (זה יהיה חודש ראשון בלי הוצאות שכ"ד - נו מור בקשות חריגה מהבנק).
