טראבל בילי בוי ומאמא רוסיה עצבנית

התישו אותי הבוקר החבר'ה. בעיקר טראבל בילי בוי (trouble) עם הצעקות שלו. שבועיים הוא היה בתרדמת ופתאום המחלה שלו התעוררה. בילי הוא מה שנקרא "מחליק בגרון", ואני בשוק מעצמי שלא זיהיתי את זה קודם. 

ביום הראשון שהכרנו (ביום שמיני שלי כאן) הרמנו כוסית עם כל החבר'ה ואני סירבתי להתייחס ברצינות לעובדה שהוא פירק כבר חצי בקבוק בזמן שעוד הייתי בכוס השלישית שלי. גם כשנגמרו האקסלים והוא המשיך להחליק אותם נקי לגרון בשלוקים, עדיין התכחשתי לכישרון.

בילי לא שותה. לא מרגיש את מרירותה של הוודקה. הוא רק מחליק את זה בגרון במן טכניקה מיוחדת כזאת שעדיין לא עליתי עליה. אבל גם אם יתנו לי להתחרות איתו בכוס מים מול כוס וודקה , הוא עדיין יוריד את שלו מהר יותר.

הרמת כוסית. ועוד כוסית. ועוד אחת...

לפני יומיים היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוד. ברוב תמימותי אמרתי "נפתח בקבוק, חצי נשתה היום וחצי נשמור לחג" – פחחחחחח. לא היינו צריכים את בילי בוי בשביל לרוקן את הבקבוק. מספיק שיש פה עוד אחד קטן כמוני. ויש פה, לא חסר.

בילי בא רק להרמת כוסית קטנה, החליק בגרון והלך נעלם. כנראה שגם הוא הרגיש לא בנוח שאנחנו לא עומדים בקצב שלו. שמחתי לראות שהיתה לו לפחות המודעות לכך. רוב האנשים כאן לא עובדים והאלכוהול בארץ יקר נורא כמו שאתם יודעים. ואני לא יכול להרשות לעצמי לפתוח כאן יותר מבקבוק בשבוע. כל בקבוק עם קרח ואקסלים/משקה ערבוב אחר זה 100 שח. בבית בקבוק היה מסדר אותי  לשבוע-שבועיים, ואם באים חבר'ה אז פעם הבאה מקסימום מישהו אחר מביא, אבל כאן  מתקבל הרושם שלאנשים אין כסף, אפילו לדברים שנראים קטנים בעיניי (הרוב כאן לא עובדים, עוד נדבר על זה). ככה שאני צריך לבחור יום שבו פותחים ואומרים שלום לבקבוק, אין לשמור. מן קומונה חלקית שכזאת.

אחרי חצי שעה בילי חזר לעוד שלוק ושוב נעלם לחצי שעה. וכך היה בא לשלוק פעם בחצי שעה ונעלם. כאילו מחכה לנו , דואג שלא לשתות יותר מהאחרים. אני שם לב למחוות שכאלו. וזאת גם היתה הפעם הראשונה שקלטתי איך הוא מוריד כוס וודקה נקייה בזמן שכולנו לוגמים בהנאה חצי-חצי עם משקה צד (איך שלא קוראים לשוואפס הסגול ההוא).

מי חירבן פה?

בילי לא נהנה מעצם השתייה, הוא נהנה מההרס העצמי של זה.והבוקר ההרס היה גדול. הבוקר התחיל כמה שעות קודם לכן כשכל הלילה היה לי משב רוח מהול בניחוחות של חרא על האוהל. מישהו כאן הזיז את השירותים הכימיים לכיוון האוהל שלי ואני די בטוח שאני יודע מי זה. בחור נחמד שכבר מיודד איתי. מאתמול אני מחפש אותו בשביל להעביר את זה איתו למקום אחר שיהיה רחוק משנינו. אבל לא תפסתי אותו אז הבוקר, לפחות לבינתיים, הזזתי את זה בחזרה לכיוון האוהל שלו – to be continue  בנושא הזה.

מי ראה לאן נעלם הברז?

אחכ כמובן שהלכתי לעשות את מה שאני עושה כל בוקר – פותח ב"השקיית העץ" שמאחורי האוהל שלי  והלאה לשטיפת ידיים וצחצוח שיניים בברז שמחובר עם צינור מהמקלחות ועד לאחד העצים מאחור. אלא שפתאום נעלם לי הברז. הופההה... הלווו.... מישהו ראה כאן ברז? לאן נעלם הברז? וגם במקלחות פתאום המים לא עובדים. מבט לאחור – הצינור בכלל מפורק.

מאמא רוסיה – בלונדינית יפיפייה ושמורה בשנות ה 50 לחייה, שכל בוקר יוצאת לעבר המקלחת כשמגבת כרוכה לגופה נתקלת בי וגם כן שואלת בעצבים איפה לעזאזל נעלם לנו הברז? לרוב היא די קשוחה ובעלת חזות קרירה ומרוחקת, אבל אחרי שבועיים כאן הצלחתי לשבור איתה את הדיסטנס הזה. יחסים טובים בין שכנים, לא מעבר.

התחלתי לעקוב אחרי הצינור שהיה מחובר מאחורי המלקחת והלכתי איתו בין העצים עד לאוהל החדש שהוא הוביל אותי אליו. יש כאן איזה אחד שהוא כמו מקגיוור רק בגרסה התימנית, בחור טוב, ידי זהב. בונה הכל, מתקן הכל. גם הוא עבר עם האוהל אל מעבר לגדר ההפרדה החדשה לפני יומיים, ומסתבר שהבוקר הוא ניסה להעביר ברז נוסף אליו ולא שם לב שהצינור מהמקלחת נותק. אנחנו ביחסים טובים ובזמן שמאמא רוסיה צועקת מאחור אני והוא כבר היינו בדרך לסדר את הבעיה ("אני והוא" = אני מסתכל והוא עושה. במקרה הכי רחוק אני מחזיק לרגע מפתח שוודי או פטיש ומושיט לו כל מה שיבקש. ). חמש דקות והעניין תוקן. מפתח שוודי, פטיש, שני מסמרים והמון כישרון. הכל היה יכול להיגמר בחיוכים ואהבה לשנה החדשה אילולא מיסטר טראבל בילי בוי כבר היה שיכור.

אנחנו מדברים על 10 בבוקר. אין לי מושג מתי הוא כבר הספיק להחליק וודקה לגרון, אבל לפי הצעקות ועודף האנרגיות המתפרצות הוא כבר היה גמור. אומנם בעין בלתי מקצועית לא כל אחד היה מזהה עליו  כי הוא עדיין הלך ישר ודיבר נורמלי, אבל הקטע אצלו זה שהסטלה מכניסה אותו להילוך גבוה. הוא נהיה מאד אנרגטי ופעלתן, ואז מספיק זץ' קטן לא במקום בשביל להדליק לו ת'בויילר.

זץ' קטן אמרנו? אצל מאמא רוסיה אין דבר כזה זץ'. היא ישר זורקת בקבוק תבערה למדורה. תוך שניות הכל שם התפוצץ בניהם. צעקות וקללות בעברית ורוסית על המים ועל מה לא. כל אחד כאן הפיוז והסיבוב שלו. בילי התפרע לגמרי הבוקר והוא עוד לא יודע את זה אבל מבחינתי הוא מחוק עד להודעה חדשה. בשלב מסויים הוא כבר התחיל לעשות תנועות מאיימות לכיוונה של המאמא שכפולה מגילו נאלצתי לסחוב אותו לאוהל שלו. ואין לי כח לזה. לא באתי לכאן על תקן הגננת. מבחינתי מי שלא יודע להסתדר עם הסטלה שלו שלא ישתה.גם ככה מספיק קשה כאן לכולם. אני איש של שקט ושלווה, אין לי כח לצעקות ומופעי שכרות על הבוקר.

בינתיים מאמא רוסיה הזמינה לטראבל בילי בוי משטרה ולמרבה הפלא הם הגיעו תוך 5 דק'. אם חשבתם שליד המשטרה הם יהיו ילדים טובים – טעיתם. גם השוטרים היו נבוכים ומופתעים שהצעקות בין השניים לא פסקו גם לידם. טראבל בילי בוי סימן באצבעו קו על החול וצעק למאמא ברוסית סוכה בלאט שאם היא עוברת את הקו הזה הוא מזיין את האמאמא שלה. לא הבנתי כבר מה היא ענתה לו ברוסית פיסדץ משלה, אבל העיקר שתפקיד הגננת עבר לחבר'ה במדים.

בשעה טובה הלכתי להתקלח. שיצאתי שוב צעקות, הפעם מהאוהל הפינתי. כרגיל, טראבל בילי בוי במרכז הבלגן. כשהוא שיכור הוא אסון. צעקו עליו והעיפו אותו משם. אני אפילו לא רוצה לדעת מה הוא עשה. בערב שתרד לו הסטלה אני אסביר לו עד כמה אני מאוכזב ממנו. רק אתמול נתתי לו כאן גיבוי כשהוא רב עם שני דיירים אחרים. הגיבוי נגמר. הוא יצטרך להבין שהמצב שלו פשוט מאד – או שהוא מפסיק לשתות (כמו שהוא היה ב"תרדמת" בשבועיים האחרונים שלא שתה) וחוזר להיות הבחור הסחי והנחמד, או שמהר מאד הוא ימצא את עצמו בחוץ. עוד בוקר כזה ומישהו כבר יעיף אותו. יש כאלו שמזמינים משטרה ויש כאלו שפותרים בעיות לבד.

כשהתארגנתי ליציאה ראיתי אותו כבר שוכב ליד האוהל שלו, מרוח על האדמה, עם הפרצוף בתוך החול. חלומות פז מיסטר טראבל בוי. 

״צווי צמצום״ - מחצי האי נמיר למחנה פליטים נמיר

אחרי שבועיים של מי מנוחות ערסליים מתחת לעצי הדקל המפנקים שלי, בהם יכולתי לפרוס ידיים ורגליים לכל עבר ולהתמלא בשקט ושלווה פנימית שכמותה לא היתה לי מאז הביקור האחרון בסיני, פתאום, הכל התהפך ללא התראה מוקדמת. ברגע אחד המקום הפך לבית משוגעים. מכות, תגרות, קרשים, אבנים, צווי פינוי.  כל יום שאני חוזר מהעבודה מעדכנים אותי מה פספסתי. ואני לא עומד בקצב. סיני הקטנה והפרטית שלי נהפכה בין רגע לתחנה המרכזית הישנה.

מצב כוננות

איזה פסיכופט שניסה לגנוב מאוהל של כמה חברים נתפס בזמן אמת ע״י אחד המבוגרים כאן ונהיה בלגן. מסתבר שגנבים לא אוהבים שתופסים אותם. אם תפסת אחד כזה תהיה מוכן למלחמה. או לפחות לחטוף קרש לראש בתור התחלה. בתגובה החבר׳ה נעתרו לטובת המבוגר והלכו לקפל לגנב הזה את הפרצוף עם האוהל שלו ביחד. משפט שדה במקום: צו גירוש. גנבים בחוץ. כמו שצריך. רק שההוא פסיכופט לא קטן ועוד המשיך עם הבלגן למחרת, קפץ בהפתעה לעוד סרייה של מהלומות נקמה, עושה מארבים, מאיים לחזור עם חברים, והעיקר, עבדכם הנאמן חוזר כל פעם מהעבודה כמו שוטר מצטיין - מגיע רק אחרי שהכל כבר נגמר בשביל לשמוע את עדויות הנוכחים.

השיא היה שרצה שמועה שהגנב ההוא מתכנן לחזור עם חברים למתקפת פתע בלילה. פתאום החסרון של חיים באוהל מקבל פרופורציה אחרת. אין בית עם דלתות שאפשר לנעול, אין תחושת ביטחון, מצב שונה. בשנייה אחת שורפים לך את האוהל ועושים לך לינץ׳. נכנסנו למצב כוננת: התחייבתי בשריקה להיות תוך 10 שניות באוהל שלהם מוכן לקרב. ישנתי עם נעליים. החזירו אותי 17 שנים אחורה לטירונות. כל רחש של חתול שעובר אני מזנק החוצה, מסתכל על האוויר הצלול וחוזר לשכב. אחרי שעתיים שכלום לא קרה הגעתי למסקנה שיש סיכוי יותר טוב שאני אמות מוות טבעי מחנק מהריח של הנעליים שלי מאשר ממשהו שיקרה כאן. הורדתי את הנעליים והלכתי לישון כמו בנאדם. ג׳ובניק נשאר ג׳ובניק.

החגיגה נגמרה

בבוקר אחר שלא הייתי כאן, הגיעו החבר׳ה מהעירייה וחילקו לתושבי המאהל צווי פינוי. או שמא צריך לקרוא לזה ״צווי צמצום״. אלו שלא היו נוכחים במקום כמוני, פשוט הדביקו להם את הצו על האוהל, ממש כמו דוח על האוטו. לא יאומן. עד שכבר ברחתי מהתיבת דואר של בן יהודה שהיתה מתמלאת יום ביומו במכתבים מהעירייה וחשבתי שאני כבר חופשי ומאושר בעולם, פתאום מדביקים לי דוח על האוהל. כאילו אומרים לי במילים פשוטות וברורות מתמיד - חביבי, כל עוד אתה בישראל אתה שלנו. אוהל, ספסל, רכב, תישן במלונה של הכלב מצידנו, אנחנו כבר נמצא אותך. עד הקבר נשיג אותך. אתה שלנו. וכדאי שתתחיל לארוז את החפצים שלך. העצי דקל כאן שתפסת הולכים להפוך לרכבת תחתית אז יאללה מותק, תתחיל להזדרז, יש לך חודש להתארגן על עצמך מעבר לקו המסומן. הם סימנו קו לבן בסמוך לחלק של כביש נמיר שאליו אמורים להיכנס בדרך נס כל האוהלים בפארק. בהתחלה חשבתי שהקו הלבן זה הכנה למגרש פוטבול.

אני תוהה אם בכל השנתיים שלא הייתי והתעניינתי במתרחש כאן קרו כאלו עוולות, או שרק אני באתי והבאתי איתי את הנאחס שלי לכאן (אל תגלו להם, זה אני). אנשים כאן חיו מ 2012 במרווחים שלהם, כל דייר תפס טריטוריה של שני חד׳ עם חצר פרטית ומרפסת שיזוף, ואיך שאני באתי - צווי פינוי (או  צווי צמצום, איך שתרצו לקרוא לזה). אני במקום התושבים בפארק לא הייתי נותן לעצמי להניח את פיסת הבד המקוללת שלי על הדשא. חירבתי להם את המקום. ממש כמו יונה הנביא - באתי עם הקללה שלי והטבעתי להם את הספינה. 

"צווי צמצום" - עוברים לגטו

דמיינו לעצמכם מגרש כדורגל, 22 שחקנים מפוזרים כל פני כל המגרש. ועכשיו דמיינו שהמשחק נתקע על כדור קרן בדקה האחרונה - כל 22 השחקנים מצטופפים בתוך הרחבה, ובנוסף מעבירים גם את כל הצוות המקצועי והשחקנים המחליפים שעל הקווים ודוחסים גם אותם אל תוך הרחבה. ומסביב תוחמים את הכל בגדר. נעים להכיר - גטו נמיר החדש. ומי שלא יספיק לעבור עם האוהל שלו מעבר לגדר ההפרדה החדשה שהוקמה כאן ולא יהיה לו מקום - ישאר בחוץ. ממש כמו משחק הכסאות. ולא צריך להתחיל להביא ציוד מדידה בשביל להבין שלפחות לחצי מהאוהלים בפארק לא יהיה מקום בתוך השטח החדש שהוקצה לתושבים כאן. זה הולך להיות יותר צפוף מעזה.

מיותר לומר שהמיקום החדש הצמוד לדרך נמיר עמוס בתנועה סואנת ומלא בזיהום אויר תמידי. וזה בנוסף שעבודות בנייה שמתחילות כאן יומם ולילה. הרבה אבק, הרבה רעש. ועוד לא התייחסנו לעובדה שכל המשתמשים המכורים שעד היום תפסו להם פינה רחוקה משלהם, עכשיו יהיו בין כולם עם המזרקים שלהם. מכורים, גנבים, או כמו שמישהו מהותיקים כאן אמר לי אתמול: ״הולכים לאכול כאן אחד את השני״. והעירייה (או המדינה בכללי, את מי שתחליטו להאשים) אטומה כהרגלה. עד שמשהו לא יתפוצץ כאן אף אחד לא יתייחס. אפילו לא כותרת משנית בתקשורת. אם הייתי מגיע לכאן היום כנראה שלא הייתי מגיע. לדעתי עדיף כבר לישון על ספסל ברחוב. אבל עוד לא החלטתי.

בבוקר שאחרי כולם כאן התרוצצו כמו עכברים. כולם פתאום יצאו מהחורים שלהם, מנסים לברר מה הצעד הבא, חלק ממהרים לתפוס נחלה בחלקה המצומצמת שהקציבו לנו, לפני שלא יהיה מקום, וחלק נשארים אדישים , כמוני. אני אישית לא דואג. אני כבר אסתדר איפה שלא יזרקו אותי. באתי לכאן עם מטרה ברורה לחסוך את ה 3.5 אלף שכ״ד וחשבונות בחודש ומצידי שגם ישימו אותי על הכביש. אני גם ככה עובד בשתי עבודות ורוב הזמן לא נמצא כאן. חוזר בעיקר בלילה לישון ולמחרת שוב יוצא למרוץ סגירת החובות המסכנים שלי. שלושה-ארבעה חודשים ואני בחוץ. אולי לפני.

אבל לא כולם כאן כמוני. אתמול פגשתי כאן אישה מבוגרת שהזכירה לי במקצת את אמא שלי. האמת, בהתחלה חשבתי שהיא רק עוברת אורח שבאה לתרום קצת אוכל לתושבי המקום, נראתה כל כך נורמלית שרק אחרי רבע שעה קלטתי שהיא בעצם גרה כאן. מ 2012. חורף , קיץ, מתקלחת במים קרים בגשמים ושותה מים חמים בשרבים החזקים של הקיץ (כמו זה שהיה השבוע). אין כאן חשמל כך שאין מקרר. בקבוק מים קרים כאן זה נכס. אם יוצא לכם לעבור באזור עם אחד כזה החבר׳ה יודו לכם מאד. אותה אישה שפגשתי כמובן לא אלכוהוליסית ולא נרקומנית, היא פשוט מבוגרת ומעל גיל 50 כמו שאתם יודעים קשה למצוא עבודה במדינה הזאת וזהו. ביטוח לאומי ודאי שלא מספיק לדירה ואוכל. לקח לי שלושה שבועות לשים לב לזה, אבל יש כאן המון אנשים במצוקה אמיתית. אנשים שמתקיימים מאוכל שעוברי אורח נותנים כאן לחבר׳ה (שמתי לב שבעיקר בסופשים נותנים), בקיצור, החיים כאן לא פשוטים גם ככה, ועכשיו עם הצווי צמצום החדשים הם הופכים להיות בלתי אפשריים. אנשים הולכים לסבול.


כמה תמונות להמחשה:

 הפס הלבן מסמן את הגבול החדש: משמאל - הבתים שיצטרכו להתקפל ובדרך נס להיכנס לשטח הצר שמימין.

החלק השמאלי הגדול הופך לאתר בנייה.

 לחלל הקטן שאתם רואים בתמונה בין הגדר לכביש אמורים להיכנס איכשהו מעל ל 50 אוהלים / בתי עץ.

 כל האוהלים שלפניכם נמצאים כעת מעבר לגדר ההפרדה. לפי צווי הצמצום יש להם פחות מחודש לחפש להם מקום חדש.

 עוד בתי עץ שאמורים להעתיק את עצמם לשוליים החדשים שהוקצבו לנו.

* למי ששואל את עצמו מדוע התושבים כאן צריכים "להתפנק" בבתי עץ ולא מסתפקים באוהלי בד רגילים, התשובה לכך מאד פשוטה - בגשם הראשון כל האוהל מתמלא במים עם כל התכולה שבפנים, ועם קצת רוח אתה גם תראה את הבית שלך מתעופף השמיימה כמו אליהו הנביא. אז המנוסים והותיקים כאן , למודי הצפות והתמודדויות עם רוחות חזקות, השתכללו להם עם הזמן ובנו לעצמם מיני צימרים כמו שבתמונות. ובשטח הקטח שהוקצב לנו עכשיו אין מקום לאוהלים, אז בטח שלא לבתי עץ שישרדו את החורף.

אישור חריגה אחרון מהבנק

התשלום שכ"ד האחרון שלי היה אמור לרדת ב 31 לחודש שעבר, אבל כהרגלי בקודש דחיתי אותו בשבועיים ל 15, כלומר להיום. שיירד כבר עם כל החיובים של הויזה וההלוואות והכל. מאין קרב אגרוף שכזה, מצד אחד, בפינה הימנית - המשכורות שלי משתי עבודות שנכנסו ב 10 לחודש (מעל 200 שע' עבודה), ומצד שני, בפינה השמאלית - כל ההורדות וההוצאות החודשיות. הפינה השמאלית תמיד מנצחת בנוקאוט לצערי.

כרגיל, התקשרתי לבקש אישור חריגה לשבועיים, בפעם האחרונה באמת מבחינתי. בגדול הבנק שלי די בסדר איתי למען האמת, נוטה לתת לי את המרווחים שאני צריך, אבל על הדרך עושה לי הרבה רגשות אשמה.
"מה יהיה עמיחי? שוב חריגה? כבר הבאנו לך הלוואה אחת, אז מה אם שוב לא תעמוד בזה?"
קיוויתי שילך יותר קל הפעם. הייתי צריך רק אלפייה, ובפעם האחרונה, אמרתי לה שעברתי לגור באוהל ולא יהיה יותר את הצ'ק של השכירות והחשבונות שגומר לי חצי משכורת, אבל היא איכשהו פספסה את זה. אז הסברתי שוב:
"נראה לי שלא שמעת אותי", אמרתי לפקידה החביבה שלי, "עברתי לאוהל, החל מהחודש הבא יהיה לי פחות 3,500 הוצאות בכל חודש, ואני מתכוון להישאר באוהל עד שיגמרו כל ההלוואות והמינוס."

give the fucking money

היא שוב התעלמה מעניין האוהל ורק "השביעה" אותי שאני אעמוד בהחזר החריגה, סוג של חוסר רגישות שאפשר לקבל רק מהבנק שלך. אם היה תנ"ך לידי הייתי שם יד אחת על הספר ויד שנייה על הלב ואומר:
"פקידתי החביבה, אני נשבע בזאת לומר רק את האמת, כל האמת והאמאמא של האמת, אני נותן את המילה שלי פה שנים בבנק ותמיד עמדתי במילתי, וגם הפעם שום דבר לא הולך להשתנות. תהיי רגועה - give the fucking money"

עובד כמו חמור בשתי עבודות, אין שישי אין שבת, ובסוף לא רק שלא נשאר לך לשים משהו בצד ללימודים / חופשה / וואטאבר, אתה עוד צריך להתחנן לבת של זונה בשביל אלפייה. (שיט, אם היא תקרא כאן יום אחד, "בת של זונה" = פקידה חמודה מאד, מאד יפה לך הפן שעשית.)

מרגיש כמו אוגר שרץ על הגלגל וכל הזמן חוזר אחורה. מרגיש בעיקר חרא עם השיחה הזאת.
כנראה שנצטרך לחכות ל 15 לחודש הבא בשביל לפתוח שמפניות (זה יהיה חודש ראשון בלי הוצאות שכ"ד - נו מור בקשות חריגה מהבנק).

welcome 2 the jungle

לילה ראשון - שני חברים קפצו אלי לבירה ופיצוחים, באו לספוג קצת אוירה של סיני על גבול ת״א - ר״ג.
באמצע הישיבה פתאום איזה תמהוני שחום ורזה על סף האנורקסיה צץ משום מקום ונעמד במרכז הפארק. עמד והתנדנד כמו עלה נידף ברוח. מדי פעם פרס ידיים לצדדים, הוסיף כמה צעדים קדימה אחורה, ימינה ושמאלה, ושוב נעצר. התבונן ביקום, תלוש מהעולם. היה בסטלה רצח.

שבועיים לפני כן הגעתי למקום לרחרח קצת מי נגד מי, מה הולך פה ובעיקר - מאיפה אקבל את הכאפה הכי עדינה מהשמש בבוקר. ציפור גדולה לחשה לי באוזן ממי כדאי להיזהר יותר או פחות, איפה האזור של החבר׳ה עם ״ההרגלים הרעים״ ואיפה האזור היותר רגוע. הקשבתי לה, אבל כהרגלי עשיתי ההיפך. בראש סדר העדיפויות עמד לנגד עיני רק למצוא מיקום מוצל לאוהל, ורצוי מתחת לכמה שיותר עצים מפנקים. עם כל השאר כבר נסתדר.

סגרתי את הריצ׳רצ׳ים של האוהל והלכתי לישון. התאקלמתי מהר. פחות מרבע כבר הייתי בחלומות אוסטרליה. באמצע הלילה התעוררתי מצעקות שנשמעו מחוץ לאוהל שלי. זה היה נשמע כאילו מישהו הולך לחטוף שם חזק, או שהוא כבר חוטף. קללות, איומים, חלק בעברית, חלק בערבית, לא כל כך הבנתי מה הולך שם. חזרתי לישון. אחרי כמה דקות זה חזר, הפעם הרבה יותר קרוב. נשמע כמו 5 מ׳ מהאוהל שלי. צל של דמות זזה על האוהל שלי וזה הספיק בשביל שאזקוף את גבי ב 45 מעלות ואציץ דרך ה״חלון״ (רשת) לראות מה לעזאזל הולך כאן.

בנאדם אחד, שכבר נמצא ממש על גבול המחצלת שלי, מקלל, מאיים, מניף אגרופים לאוויר, מדי פעם גם איזה ברכייה ורסייה עם עוד איזה ״טאחחחח״ סטירה ״לפנים״, בליווי של כל מיני קללות בערבית שלא הבנתי. וככה הוא הולך מצד לצד, הלוך ושוב, מנהל עם עצמו דו קרב של איש אחד. סכיזופרניה ברמה הכי מתקדמת שראיתי עד היום. נראה כמו פיצול אישיות מהסרטים של היצקוק. מסכן. חולה. אי אפשר להאשים אותו. בלילות הוא אוכל כאפות של ריב עם אנשים ובבוקר הוא יושב בכיסא על גבול הפארק, המדרכה בסמוך  לתחנות האוטובוסים על ארלוזרוב. כאילו הוא הקינג אוף דה ג׳נגל.

שבועיים אחריי כבר היו כאן עוד שתי תגרות, הפעם אמיתיות בין אנשים נוכחים, זה נגמר ללא פגע בינתיים. אבל נראה שהסכיזופרן הזה יהיה הבעיה הכי קטנה שלי כאן. תקראו לי משוגע אבל אפילו זיהיתי אצלו פוטנציאל להיות חבר שאפשר לסמוך עליו. כאמור, הבעיה היא לא עם האנשים החולים, אלא עם אלו המכורים למחלות.

לילה טוב.

לגור חינם בת״א

מחאת האוהלים ברוטשילד 2012 נכשלה כי היא היתה זיוף. הצגה. ואני מדבר בשם עצמי קודם כל. שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא כבד על אנשים כל יוקר המחייה כאן, הטענות היו נכונות ואמיתיות, אבל המחאה עצמה היתה אחיזת עיניים. אלפי האוהלים בשדרה של אנשים שבכאילו חיים וישנים שם, אבל למעשה כל אחד בא להסתלבט ולטבול קצת מגרסת הוודסטוק הישראלית של 2012. והיה מדהים. אני לא אשקר. היה פיצוץ. קרנבל שלם של הופעות רחוב עם עירבובייה של רעיונות, טענות והצעות ממגזרים חברתיים שונים. אבל בתכלס, את העיקר - הורדת מחירי הדיור ויוקר המחייה - פספסנו בגדול. ולמה? כמו שכבר אמרתי, היינו פיקציה.

הפתרון פשוט - הכל עניין של היצע וביקוש 

כל מה שהיינו צריכים (ועדיין אפשרי לעשות) בשביל לחתוך את מחירי הדיור ב 30% לפחות זה באמת , אבל אני מתכוון באמת, לעבור לחיות ולגור באוהל. לא סתם לפתוח אוהל בשביל להסתלבט בוא כמה שעות בערב, להדליק גחל נרגילה ולחזור לדירה שבא אנחנו משלמים חשבון שכ״ד מלא. אלא לעזוב לגמרי את הדירה הנוכחית שלנו (צעד קיצוני ואמיץ, אני מודה) ולעבור לחיות באוהל. בחינם. בלי לשלם יותר שכ״ד לכל הבני זונות התאוותנים ורודפי הבצע האלו.  שהם אגב חלק מאיתנו, אבל זאת כבר בעיה אחרת לפעם אחרת.

תחשבו שבכל חודש מתפרסמות ביד 2 והומלס בערך כ  3,000 דירות חדשות להשכרה בכל תא. אם במקביל יעזבו 3,000 איש את הדירות שלהם ויפסקו לשלם שכ״ד הרי לנו שכבר הכפלנו את ההיצע בשתיים. 6,000 דירות פנויות להשכרה מבעלים מפוחדים שקיבלו בראש וכבר לא עומדים אצלם בתור מחוץ לדלת. יותר היצע + פחות ביקוש = הוזלת מחירים. אל״ף בי״ת של מכירות למתחילים.

אבל אני ממש לא פתחתי את הבלוג הזה בכדי לפתוח כאן מחאה, או לשכנע אנשים לשנות את צורת החיים שלהם, בכדי שיישאר להם אחכ יותר כסף לחופשות או בזבוזים אחרים בסוף השנה. זה ממש לא מעניין אותי. אני רק דואג לתחת שלי. אתם תעשו ותשלמו מה שבראש שלכם. אני החודש הולך להכניס לבנק משכורת נטו שתעבור בחשבון נקי כמו צנרת חדשה בבית של יאיר לפיד.  בלי הוצאות שכ״ד, בלי ארנונה, בלי חשמל, בלי חשבון מים או ועד. נקי.

ועל כל ההרפתאה הזאת והחוויות והאנשים שאני אפגוש בדרך אני הולך לכתוב כאן. אתם מוזמנים לעקוב ולהתעדכן.

יום חופש, זזתי לים. הדבר היחיד שעדיין לא דורשים מאיתנו לשלם עליו מס, בינתיים. שיזוף נעים לכולם.