ג'וש וונט קופי, חלק א

שבוע לפני שהקמתי כאן את ההתנחלות הקטנה שלי, קפצתי לגיחת רחרוח במתחם הפארק והזדמן לי במקרה להיתקל בכמה דמויות סהרוריות שריחפו להן על החול הלוהט. ניסיתי לגשש קצת מה בדיוק הולך כאן ואיפה כדאי לפתוח את הפנטהאוס שלי, ועל הדרך גם לקבל טבילה עדינה של האטמוספרה החדשה שמצפה לי. בהקשר של ג'וש, אני רק זוכר שקיבלתי טיפ קטן להיזהר מטיפוס "פסיכופט עם שיער אפור". רציתי לאמץ את הטיפ המזהיר, אבל עצי דקל הזקופים שחייכו ורקדו להם בסמוך לאיש אפור השיער קסמו לי יותר מכל. בחנתי אותו כמה שניות והוא היה נראה לי די שקט. הנחתי שאם הוא פסיכופט כמו שאומרים אז הוא בטח מהסוג השקט שמתפרץ בפתאומיות לכל עבר ומסתיים במשהו שאף אחד לא יכול לצפות.

"זהירות זה לחלשים" - שמעתי את האגו שלי מדבר.

 "ברוך הבא לעולם קסום ומלא הרפתקאות" - הוסיפו עצי הדקל מלמעלה. לא היתה לי ברירה.

מצמץ מי שימצמץ ראשון

בימים הראשונים לא החלפנו מילה. ניכר באוויר שהיתה לנו הבנה עיוורת וכבוד הדדי. כיבדנו אחד את רצונו של השני לשקט ושלווה פנימית. יכולתי לשמוע אותו חושב, והיה נדמה לי שגם הוא קורא את מחשבותיי. כאילו ושיחקנו במשחק "מי ימצמץ ראשון" – המשחק הזה ששני ילדים בוהים אחד בעיניי השני ומתחרים מי ישבר ראשון ויחייך או יסיט את מבטו מהשני ובכך יפסיד. אני אף פעם לא אהבתי להפסיד.

מה גם שהנחתי שבקרוב מאד כבר אכיר כאן את כל הנוכחים ואצטרך לברך לשלום כל בוקר, צהריים וערב לפחות עשרה אנשים שונים. לא היתה לי סיבה למהר, רציתי להנות רק מפנינת האנונימיות הזמנית שנפלה בחלקי. פנינה של חופשת סיני באמצע ת"א. ונראה היה שהאיש אפור השיער בדיוק באותו ראש כמו שלי. פרטנר מושלם לחופשה מרגיעת נפש.

במשך ימים שלמים הייתי רק מתבונן בו מהצד. בוחן את שערותיו המאפירות דרך חלונית הרשת באוהל שלי בבוקר, כשאני רק מתעורר, ובמשך היום מגניב עליו עוד כמה מבטים חטופים, בזמן שאני מתפנן במרפסת שיזוף החדשה שלי על כסא ים מבד, או בכל הזדמנות אחרת. מנסה לפענח את התימהוני הקשיש ששוכן מעבר לכתפי הימנית. (להזמנת סטוקר לאירועים פרטיים, נא להשאיר הודעה במייל).

בבוקר כשהייתי קם הייתי כבר רואה אותו כבר יושב לו עם הקפה של הבוקר, ומתגרד על כסא כתר שככל הנראה היה פעם לבן ועם הזמן קיבל הרבה גוונים אופנתיים של שחור-אפור-מטונף טבעי. בצהריים שהייתי חוזר מהעבודה הייתי מוצא אותו שוב שותה קפה, מעשן סיגריה ומתגרד לו בשגרתיות של החיים. ובערב, אחרי עוד 5-6 שעות עבודה במקום אחר הייתי חוזר ומוצא אותו שוב באותה פוזיציה על הכסא – יושב, שותה קפה, מעשן ומתגרד.  ניסיתי להבין מה בדיוק הוא מגרד שם כל כך הרבה בשעות. זה היה נראה כאילו הוא מנסה לתלוש לעצמו שערות מהיד. או שאולי נזקי היתושים כאן מקבלים אפקטים של גרדת קשה אחרי זמן מה. אבל זה בגדול כל מה שהוא היה עושה – יושב ומתגרד שעות, ובין לבין מדליק סיגריה ומכין לעצמו קפה בפינג'ן הכתום שהיה לו. חוץ מזה, אני לא פניתי אליו והוא לא פנה אלי. כל אחד בפינה שלו. בסירה שלו. בחיים שלו. שכנות לתפארת.

פעם ביום גם היה ניגש לדבר איתו בחור צעיר עם כיפה לראשו, הנחתי שהוא פשוט דואג לקשיש האפור. דואג שישמר לו קשר אנושי כלשהו, גם אם זה רק לחמש דק' ביום. האיש עם הכיפה היה הולך ומשאיר את שנינו להמשך המשחק. מה קורה עם הסייקל הזה, הייתי חושב לעצמי בזמן שהצצתי עליו מחלונית של האוהל שלי, כמה עוד תמשיך להתגרד לבדך בעולם עד שתבוא לכבד גם את שכנך בגירודיך?

גוש ניצח. ביום החמישי שלי כאן נשברתי ומצמצתי ראשון. חזרתי מהעבודה עם פנקייקים, בהנחה שזה מה שיפתה אותו:

"היי, יו וונט ס'ם פנקייקס'?" קראתי לעברו, כאילו באדישות.

"הו נו, נו... ( - ניצחתי אותך אה? לא יכולתי להחזיק אפילו שבוע אחד, חתיכת ילדה רגישה עם קוקיות מזהב – חשבתי לעצמי שהוא חושב לעצמו עלי) – נו נו, באט ט'נק יו סו מאץ', ט'נק יו סו מאץ'", הוא ענה ופתאום קם והרכין את גבו בחצי קידה שכזאת, תוך כדי שהוא שם את ידו על ליבו, כאילו והצעתי לו עכשיו בית עם בריכה.

המשכתי לכיוון האוהל שלי ואחרי כמה שניות שמעתי קול נדיב מעבר לכתפי:

"היי, יו וונד ס'ם קופי?"

האמת היא שבדיוק סיימתי קפה בעבודה, אבל הסתקרנתי כבר להכיר את הטיפוס הזה.

"יה, אופקורס, קופי איטס' אולווייז גוד", הנחתי שזאת גם הזדמנות טובה להתחיל לעבוד על האנגלית הצולעת שלי.

בדיעבד אני מבין שאפשר היה ללמוד הכל על ג'וש רק מהפתיחה הזאת – האיש שלא אהב לקחת דבר מאחרים לפני שלפחות נתן לך קודם משהו משלו. אפשר להסתכל על ג'וש בשתי צורות: הומלס משוגע ומאמין גדול, שאיבד את שפיותו על הדרך מכורח אמונתו הקיצונית, או אדם בעל נפש זכה וטהורה, שכל ייעודו בעולם היה נתינה לזולת. כך או כך, אמונתו החזקה בג'יזס סחפה אותו לעשות מעשים קיצוניים ביותר עד אשר איבד את כל מה שהיה לו.

בכוסות קפה הראשונות שלנו לא שאלנו דבר איש על רעהו, רק נהנו מהקפה והטבע שהיה פרוס לפנינו.

ג'וש היה בשנות השישים לחייו, מן ביטניק כזה, כאילו ונלקח מ"הדרכים" של ג'ק קרואק. על פניו המחוספסות חי לו זקנקן לבנבן בקצב משלו. שיערו האפור תמיד היה נראה פרוע בסטייל, כשל גולש שהרגע יצא מן הים והכל הסתדר לו בטבעיות במקום. מבנה גופו היה רזה וכחוש, וכשעמד תמיד היה כפוף במעט. ניכר היה שמפרקיו, שריריו ועצמותיו כבר חלודים וסבלו מחוסר תזונה סדירה והזנחה בריאותית על בסיס קבוע. ואולי זה סתם הגיל ובקרוב גם אצלי.

 אחרי ששמעתי אותו מנגן ושר הוא קצת הזכיר לי את רוד סטיוארט, גם בבלורית וגם בקולו הצרוד. הצעתי לו ללכת לדה ווייס או לכל ריאליטי אחר שמחפש סיפורי סינדרלות, אבל הוא בכלל לא חשב שהוא שר או מנגן ברמה כזאת טובה. שלא לדבר על זה שכל דבר ממוסחר עם קצת רייטינג עורר בו גועל ובחילה (ואני כרגע כותב עליו כדי שימות מהקאות).

הוא לא האמין במותרות, לא היה מעוניין בנכסים וכל דבר שעשוי היה להקל עליו. וגם אם היית מציע לו וילה שלושה מפלסים עם יאכטה ומטוס פרטי הוא היה מסרב לקחת. או במקרה היותר טוב לוקח ולמחרת מחלק את זה לכל חפץ. הוא האמין בסבל, לדבריו, כמו שג'יזס התייסר וסבל בשביל האחרים, כך גם הוא צריך להתייסר בכדי להבין ולחיות את החלש, להזדהות עם הרעב וחסר הכל.

ומה הוא עושה במחוזותינו? ובכן.. הוא הגיע לארץ הקודש במסע פרטי בן שנתיים, דרך 12 מדינות שונות, רק בכדי לראות את בני האלוהים מקרוב. תאמינו או לא, ג'וש בא להתפלל עלינו. על ילדי ישראל ועל ילדי כל העולם כולו. בכל מדינה שבה הוא ביקר הוא התעכב מס' שבועות או חודשים בשביל להתפלל על תושבי המקום. ואתם יכולים רק לתאר לעצמכם מה עובר לציניקן שכמותי בראש כשהוא שומע שטויות שכאלו. אבל אני לא כאן בכדי לשפוט, אלא רק בכדי לספר את סיפורו ("לא כאן בכדי לשפוט" = תיכף אני אגיד לכם בדיוק מה אני חושב על כל הבולשיט הזה.)

"לאקי טנדר"

אז הסיפור הקצת הזוי של ג'וש מתחיל בערך 20 שנה אחורה... אל הימים שהוא היה קצת יותר נורמלי. היה לו מה שנקרא מטוס-ימי (כזה שיכול לנחות ולשוט במים) ואיזה "טנדר" ששווה 50 אלף דולר. הוא לא היה מיליונר, אבל היה לו מספיק כסף בשביל להשתעשע. באיזשהו שלב בשנת 97 אשתו עזבה אותו ותבעה ממנו חצי מהרכוש. הוא כל כך אהב אותה שהחליט לא להביא לה חצי. אלא להביא לה הכל. הכל מלבד אותו ה"טנדר".

למעשה, זה לא היה בדיוק טנדר. הוא הראה לי דרך הפלאפון שלי למה הוא בדיוק מתכוון שהוא אומר טנדר, וזה היה יותר בית על גלגלים. בקיצור, קרוואן. והקרוואן הזה הוביל אותו לאיזה מסע מפוקפק שבסיומו , כך לטענו, הוא נתקע בלי דלק. אלא שקרה לו נס פרטי, והקרוואן המשיך לנסוע בלי דלק עוד איזה 200 ק"מ. הוא ראה בכך סימן משמיים שהבית על גלגלים הזה כבר לא שייך לו, אלא לג'יזס , והוא צריך להביא אותו לאדם הראשון שיקרא בדרכו (כמה חבל שלא הייתי שם באותו הרגע). הטרמפיסט בר המזל שעמד בצד הדרך באותו הלילה לא חלם שהטרמפ הזה שיתפוס עוד רגע יזכה אותו בקרוואן בשווי 50 אלף דולר. מכאן והלאה המצב שלו רק הלך והדרדר. כך לפחות מנקודת הראייה שלי. כי מנקודת הראייה שלו, ככל שאיבד יותר מנכסיו כך הוטב לו כמובן.

מהר מאד הוא נפטר מכל רכושו ונשאר חסר כל. למחיתו, הוא התפרנס ושרד באמצעות גיטרה אקוסטית כחולה ומיתרי קולו. לגיטרה המיוחדת שלו היו 12 מיתרים, אבל בגלל שבתנ"ך מסופר שלדוד המלך היה איזה כלי נגינה עם 11 מיתרים, הוא הסיר ממנה מיתר אחד.

"אם לדוד המלך הספיקו 11 מיתרים אז גם אני לא צריך יותר", היה מסכם לי את משנתו.

The shekel sign

בפעמים הראשונות שישבנו לקפה בכלל לא ידעתי שיש לו גיטרה. הוא לא ציין זאת או שלף אותה. רק אחרי כמה שיחות שסיפר לי ממה הוא מתפרנס ושורד הבנתי שהוא מחביא באוהל הקטן שלו גיטרה נדירה. ביקשתי שינגן משהו אבל הוא התחמק בהתחלה בטענות שמפרקי אצבעותיו כואבות ופצועות והוא כבר לא ניגן שבוע. בסוף הוא נפתח והתאמץ בשבילי. התחיל לפרוט בעדינות על המיתרים ולזמזמם לי את what's up של 4 non blond  וזאת היתה אהבה ממבט ראשון.

 התמכרתי לנגינה שלו ולשירה שלו. אלו היו רגעים נדירים של שפיות בתוך ג'ונגל של חוסר ודאות. היתה לו רגישות מיוחדת בקולו, וגם אם זייף מדי פעם, זה עדיין חיפה על כך. בכלל, רגישות , עדינות וג'נטלמניות היו חלק בלתי נפרד ממנו. הוא לעולם לא היה מתווכח או רב עם בנאדם. תמיד ויתר גם אם צדק. לפני חודשיים למשל מישהי מהפארק אמרה לו שהנגינה שלו מפריעה לה אז הוא פשוט התקפל עם כל האוהל שלו 50 מ' לפינה אחרת בפארק. איזו ג'נטלמניות. אם תכירו כאן את האנשים בפארק, מהר מאד תבינו שאנשים כאן לא מוותרים מהר ובקלות כזאת. לא על מוסיקה, או רעש, או אוכל, סמים, אלכוהול, ובטח שלא טריטוריה.

כמו שהתחלתי לספר, הוא היה מתפרנס מנגינת רחוב. הוא לא היה אוהב לקבל דברים בחינם או בתרומה , הוא האמין שצריך לעבוד בשביל הכסף והפרנסה. ובזמן שהרבה אחרים כאן יושבים ומחכים כמו בטלנים שהתרומות יגיעו עד לפה שלהם, ג'וש היה קם כל בוקר, מדדה עם הגיטרה הכחולה שלו לעבר תחנת האוטובוס, ומשם נוסע לפינה שאהב בבן יהודה בשביל לנגן ולשיר קצת עד אשר יצליח לאסוף כמה שקלים בשביל לשרוד עוד יום.

היה לו שלט מיוחד שניגן ושר ברחובות - "the shekel sign" הוא קרא לזה. הייתי צריך להביט בזה כמה פעמים עד שקלטתי את המסר הכפול בשלט השקל שלו . ג'וש לא רק התכוון לקבץ נדבות, אלא גם לחלק נדבות. זה מצחיק. בנאדם יושב ומנגן ושר ברחובות - "אנד בגינג פור שקל'ס", כמו שהוא היה אומר, ובאותו הזמן גם מציע לאחרים מהשקלים שאסף -  "איף סאמ'וואן ניד א-שקל'ס, איי גיב הימ' פרום מיי שקל'ס'".

בדיוק כמו שכתוב בשלט (למטה בתמונה):

"If you need a shekel take a shekel

If you got a shekel give a shekel"

בהזדמנות אחת סיפר לי שאחרי יום נגינה ושירה ברחוב בו הוא הצליח לקבץ רק כ 15 שקל, הוא הלך בדרכו חזרה וראה הומלס-קבצן אחר ששוכב ברחוב, ליד קופסת נעליים ריקה ובה רק כמה עשרות אגורות בודדים. הוא פתח בזהירות את הקופסה שלו , התגנב בעדינות מאחורי גבו של הקבצן האחר, ובלי שהוא שם לב הוא שלף משלו 5 שקלים ושם בקופסה עם האגורות.

"everybody need a shekel" הוא היה אומר לי. לפעמים אני רואה אנשים עם חליפות וחולצות מכופתרות, יורדים מג'יפים יוקרתיים ואוכלים במסעדות יוקרתיות, אבל כשמזדמן להם הומלס קבצן והם צריכים לתרום משהו הם יוציאו מכיסם האחורי את כל העשרות אגורות והמטבעות שהם הכי שונאים – אולי מקסימום שקל אחד יתפלח להם בתרומה במקרה הכי טוב, והם ישימו את זה וירגישו כאילו והצילו את חייו האיש.

עשר אגורות? חצי שקל? בחאיית דינאק. אנשים קמצנים אבו-קמונות כשזה מגיע לתרומות. מה כבר אפשר לקנות עם חצי שקל בימינו? שקית שוקו ולחמנייה היום זה יותר מ 5 שקל. ואנשים שמים 10 אגורות והם חושבים שהם עשו מצווה גדולה שתקנה להם מקום בגן עדן בעולם הבא. ואני לא אומר לאף אחד עכשיו לשים לכל קבצן בדרך 20 שקל. אבל בחאיית, את האגורות שלכם תשמרו לעצמכם. אף אחד לא צריך אותם. גם לא ההומלסים שאין להם כלום (אלא אם כן אספתם עכשיו בכוס איזה 50 מטבעות כאלו). אני רואה קבצנים יושבים ברחוב, חלקם אפילו באמת מנגנים על משהו ומנסים לעבוד ולהרוויח את כספם ביושר ובדרכם הקשה מכל, כאלו שלא סתם אלכוהוליסטים או מסוממים , אלא אנשים מבוגרים שכבר אף אחד לא ייקח לעבודה, אנשים בלתי נראים שהמדינה הזניחה, ובמשך יום שלם הם לפעמים יצליחו לאסוף בקושי 10 שקל. וגם לא תמיד.

והנה בא לו ג'וש, עני חסר כל, שגר באוהל הכי קטן ודל בפארק, עובר ליד קבצן ושם לו שליש ממה שיש לו. אני לא מצפה מאף אחד להיות לארג' כמו ג'וש העשיר שלנו, אבל אני מאמין ששקל-שניים אפשר לשים לקבצן נקרא בדרך. לפחות פעם ביום. תאמינו לי שעם תשימו 100-200 שח בחודש לקבצנים בדרך שום דבר מאיכות החיים שלכם לא תפגע. אבל כנראה שככה זה בחיים – ככל שיש לך יותר כך תיתן מעצמך פחות, וככל שיהיה לך פחות כך תיתן מעצמך יותר. וכנראה שג'וש ידע את הסוד הזה. ובגלל זה הוא דאג שתמיד יהיה לו כמה שפחות.

*** הסיפור קצת התארך מעבר למה שתכננתי, אז נעשה כאן הפסקה ונמשיך בהתאם להתעניינות ***

שלט השקל שג'וש הוריש לי למזכרת:

(הבהרה קלה: המזכרת היא בגלל שהוא לא הסכים להצטלם, אני לא קבצן לקוראים שלא מכירים אותי, עובד בשתי עבודות ועברתי לפארק רק בשביל לסגור קצת חובות.)

"שיר השקל" שביקשתי מג'וש להלחין באלתור של הרגע (מתוך הטקסט שבשלט שלו):

ג'וש וונט קופי בביצוע לשיר what's up