לילה ראשון - שני חברים קפצו אלי לבירה ופיצוחים, באו לספוג קצת אוירה של סיני על גבול ת״א - ר״ג.
באמצע הישיבה פתאום איזה תמהוני שחום ורזה על סף האנורקסיה צץ משום מקום ונעמד במרכז הפארק. עמד והתנדנד כמו עלה נידף ברוח. מדי פעם פרס ידיים לצדדים, הוסיף כמה צעדים קדימה אחורה, ימינה ושמאלה, ושוב נעצר. התבונן ביקום, תלוש מהעולם. היה בסטלה רצח.
שבועיים לפני כן הגעתי למקום לרחרח קצת מי נגד מי, מה הולך פה ובעיקר - מאיפה אקבל את הכאפה הכי עדינה מהשמש בבוקר. ציפור גדולה לחשה לי באוזן ממי כדאי להיזהר יותר או פחות, איפה האזור של החבר׳ה עם ״ההרגלים הרעים״ ואיפה האזור היותר רגוע. הקשבתי לה, אבל כהרגלי עשיתי ההיפך. בראש סדר העדיפויות עמד לנגד עיני רק למצוא מיקום מוצל לאוהל, ורצוי מתחת לכמה שיותר עצים מפנקים. עם כל השאר כבר נסתדר.
סגרתי את הריצ׳רצ׳ים של האוהל והלכתי לישון. התאקלמתי מהר. פחות מרבע כבר הייתי בחלומות אוסטרליה. באמצע הלילה התעוררתי מצעקות שנשמעו מחוץ לאוהל שלי. זה היה נשמע כאילו מישהו הולך לחטוף שם חזק, או שהוא כבר חוטף. קללות, איומים, חלק בעברית, חלק בערבית, לא כל כך הבנתי מה הולך שם. חזרתי לישון. אחרי כמה דקות זה חזר, הפעם הרבה יותר קרוב. נשמע כמו 5 מ׳ מהאוהל שלי. צל של דמות זזה על האוהל שלי וזה הספיק בשביל שאזקוף את גבי ב 45 מעלות ואציץ דרך ה״חלון״ (רשת) לראות מה לעזאזל הולך כאן.
בנאדם אחד, שכבר נמצא ממש על גבול המחצלת שלי, מקלל, מאיים, מניף אגרופים לאוויר, מדי פעם גם איזה ברכייה ורסייה עם עוד איזה ״טאחחחח״ סטירה ״לפנים״, בליווי של כל מיני קללות בערבית שלא הבנתי. וככה הוא הולך מצד לצד, הלוך ושוב, מנהל עם עצמו דו קרב של איש אחד. סכיזופרניה ברמה הכי מתקדמת שראיתי עד היום. נראה כמו פיצול אישיות מהסרטים של היצקוק. מסכן. חולה. אי אפשר להאשים אותו. בלילות הוא אוכל כאפות של ריב עם אנשים ובבוקר הוא יושב בכיסא על גבול הפארק, המדרכה בסמוך לתחנות האוטובוסים על ארלוזרוב. כאילו הוא הקינג אוף דה ג׳נגל.
שבועיים אחריי כבר היו כאן עוד שתי תגרות, הפעם אמיתיות בין אנשים נוכחים, זה נגמר ללא פגע בינתיים. אבל נראה שהסכיזופרן הזה יהיה הבעיה הכי קטנה שלי כאן. תקראו לי משוגע אבל אפילו זיהיתי אצלו פוטנציאל להיות חבר שאפשר לסמוך עליו. כאמור, הבעיה היא לא עם האנשים החולים, אלא עם אלו המכורים למחלות.
לילה טוב.
באמצע הישיבה פתאום איזה תמהוני שחום ורזה על סף האנורקסיה צץ משום מקום ונעמד במרכז הפארק. עמד והתנדנד כמו עלה נידף ברוח. מדי פעם פרס ידיים לצדדים, הוסיף כמה צעדים קדימה אחורה, ימינה ושמאלה, ושוב נעצר. התבונן ביקום, תלוש מהעולם. היה בסטלה רצח.
שבועיים לפני כן הגעתי למקום לרחרח קצת מי נגד מי, מה הולך פה ובעיקר - מאיפה אקבל את הכאפה הכי עדינה מהשמש בבוקר. ציפור גדולה לחשה לי באוזן ממי כדאי להיזהר יותר או פחות, איפה האזור של החבר׳ה עם ״ההרגלים הרעים״ ואיפה האזור היותר רגוע. הקשבתי לה, אבל כהרגלי עשיתי ההיפך. בראש סדר העדיפויות עמד לנגד עיני רק למצוא מיקום מוצל לאוהל, ורצוי מתחת לכמה שיותר עצים מפנקים. עם כל השאר כבר נסתדר.
סגרתי את הריצ׳רצ׳ים של האוהל והלכתי לישון. התאקלמתי מהר. פחות מרבע כבר הייתי בחלומות אוסטרליה. באמצע הלילה התעוררתי מצעקות שנשמעו מחוץ לאוהל שלי. זה היה נשמע כאילו מישהו הולך לחטוף שם חזק, או שהוא כבר חוטף. קללות, איומים, חלק בעברית, חלק בערבית, לא כל כך הבנתי מה הולך שם. חזרתי לישון. אחרי כמה דקות זה חזר, הפעם הרבה יותר קרוב. נשמע כמו 5 מ׳ מהאוהל שלי. צל של דמות זזה על האוהל שלי וזה הספיק בשביל שאזקוף את גבי ב 45 מעלות ואציץ דרך ה״חלון״ (רשת) לראות מה לעזאזל הולך כאן.
בנאדם אחד, שכבר נמצא ממש על גבול המחצלת שלי, מקלל, מאיים, מניף אגרופים לאוויר, מדי פעם גם איזה ברכייה ורסייה עם עוד איזה ״טאחחחח״ סטירה ״לפנים״, בליווי של כל מיני קללות בערבית שלא הבנתי. וככה הוא הולך מצד לצד, הלוך ושוב, מנהל עם עצמו דו קרב של איש אחד. סכיזופרניה ברמה הכי מתקדמת שראיתי עד היום. נראה כמו פיצול אישיות מהסרטים של היצקוק. מסכן. חולה. אי אפשר להאשים אותו. בלילות הוא אוכל כאפות של ריב עם אנשים ובבוקר הוא יושב בכיסא על גבול הפארק, המדרכה בסמוך לתחנות האוטובוסים על ארלוזרוב. כאילו הוא הקינג אוף דה ג׳נגל.
שבועיים אחריי כבר היו כאן עוד שתי תגרות, הפעם אמיתיות בין אנשים נוכחים, זה נגמר ללא פגע בינתיים. אבל נראה שהסכיזופרן הזה יהיה הבעיה הכי קטנה שלי כאן. תקראו לי משוגע אבל אפילו זיהיתי אצלו פוטנציאל להיות חבר שאפשר לסמוך עליו. כאמור, הבעיה היא לא עם האנשים החולים, אלא עם אלו המכורים למחלות.
לילה טוב.
